ניסן חודש הגאולה.
על הגאולה כתובים מסרים שלכאורה סותרים.
מצד אחד שתגיע בהיסח הדעת ומבלי שנצפה לזה פתאום היא תגיח ותשנה את חיינו.
ומצד שני עליה נאמר שכל אחד מאיתנו יישאל בפני בית דין של מעלה " הציפית לגאולה?! או שמא חלילה הסחת דעתך ממנה?!"
לכאורה הדברים סותרים אבל בעצם לצפות לגאולה משמעו להכין כלים שלכשהיא תגיע פתאום (!)
נוכל לזהות אותה וגם להסכים לרוץ איתה קדימה.
כשאנחנו מצפים למשהו אנחנו מציירים אותו בתמונת נפשנו. מריחים אותו בחושי הרוח שלנו.
כך שלכשתגיע הגאולה סוף סוף נדע לזהות אותה להצביע ולומר "הינה!! זה(!) ה' קיוונו לו"
זו היא הטהרה, נקיות הלב ובהירות הדעת שחיכינו לה שתפציע בתוכנו. שתמלא את סביבתנו.
זו זו היא החיות שלא תלויה בגורמים חיצוניים שלה כל כך ציפינו.
זו זו היא השמחה הבוקעת מעומק הלב רק משום היותנו טובים בשורשנו. על היותנו תמידית מחוברים למקור הטוב.
לכשכל אלו יגיעו נדע לזהותם ולומר "זה א-לי ואנווהו. אלוקי אבי וארוממנהו"..
ואז נהיה מאותם "חמושים" שיצאו ממצריים שזיהו את צליל הגאולה בחזונו של משה רבינו – "שלח את עמי"..
אך עדיין לא הסתיימה הציפיה לגאולה. כי אז מגיע שלב ההסכמה להשתנות.
להסכים לקפוץ אל תוך ים הסופיות של חיינו שמקבע את מחשבותננו התנהגותנו ורגשותנו, ולגלות בתוכנו משהו חדש.
להסכים להיות רכים כקנה, בלי הפחד שמא נהפוך ל"פריירים" בעיני הבריות ובעיני עצמנו.
להסכים להיות רחמנים וקשובים לזולת, בלי הפחד לאבד את ה'אמירה' והתוקף שלנו.
להסכים לתת לה' (באמת) לנהל את חיינו, בלי הפחד מאיבוד שליטה על מאורעותינו, ומאיבוד עצמנו.
להסכים לעמוד על שלנו ולשמור על גבולותינו, בלי הפחד שיעזבו אותנו או שיכעסו עלינו.
בניסן (עמוק בפנים) מבצבצת גאולת נפשנו וקוראת לנו לזהות אותה ולהכיל אותה.
וגאולתה הפרטית של נפשנו, אחת לאחת תתאגד, לגאולה אחת שלמה ונצחית של כל עמנו.
שנזכה ליציאת מצריים ברחמים, במהירות, במתיקות ובהסכמה מלאה מתוכנו.
פסח כשר ושמח
