אדם שמקנא בשפע שנמצא אצל אחרים באותו רגע הופך את עצמו לנחות. לפחות. לחסר. לעלוב. לעני המתדפק בפתח
בעצם הקנאה הוא לכאורה מעיד על עצמו שאין לו שפע בחייו ולכן הוא עסוק בלכסוף לזה שנמצא אצל אחרים.
ובינתיים השפע שנמצא בתוכו, שאינו בשימוש, שחסר בתחושת ערך עצמי, מוזנח ומעלה ריקבון
לכן אולי אומרת הגמרא (שבת) "מי שיש לו קנאה בליבו עצמותיו נרקבין"
וכל זה במקום לזהות את השפע שנמצא בתוכו ואצלו
להתמלא בו לשמוח בו לעסוק בו להעצים אותו להשפיע אותו לרקוד איתו
ולחיות חיים טובים, מאירים ועשירים
פשוט להיות "עשיר" כי "שמח בחלקו"
