בס"ד
כשהחיים מבקשים מאיתנו לבחור דרך רוחנית עבור עצמנו או לבחור דרך בקשר שלנו עם אנשים הבחירה שלנו לצעוד על "קו האמצע" היא תמיד הבחירה האמיתית ביותר בדרך אל האמת לאמיתה.
כל בחירה לצעידה בדרך של "קיצוניות" יכולה אולי לתת לנו נחמה זמנית משום שאז היא משחררת אותנו מן העומס הרגשי הנובע מן החיפוש אחר "קו האמצע" שהוא לעיתים חמקמק, סמוי מן העין וקשה לזיהוי.
אך הבחירה בדרך ה"קיצוניות"תמיד מוכיחה את עצמה בסופו של דבר כשקרית ולא נושאת פרי במבחן החיים המתמשכים.
אין המשמעות של בחירה ב"קו האמצע" כבחירה בפשרה פושרת ובחסרונה של הנאמנות הטוטאלית שלנו אל הקדושה – אלא משמעותה הינה מציאת הדרך בה יתקיים השילוב בין ההפכים באופן העדין המדויק ביותר.
למשל התשובה של הבחירה הקיצונית לנושא הייסורים היא או הבריחה מהם אל אדישות מוחלטת וניתוק מוחלט מהרגשות – מי שלא מרגיש גם לא כואב. או להיפך – השקיעה המלאה בתוך הייסורים והפיכתם לבעלי משמעות קיומית. מה שנקרא "ליקוק הפצעים" ועוד ליהנות מהסבל כבעל משמעות רוחנית. לפרוט על מיתרי הגיטרה המייבבים ולהרגיש נורא רוחניים.. – שתי אלו הן דרכים קיצוניות ולא אמיתיות.
לעומת הגישה הקיצונית – תשובתה של הבחירה בקו האמצע תהיה על פי דברי רבינו בתורה "ויאמר בועז אל רות" בליקוטי מוהר"ן – חיבור ההפכים ומציאת המשמעות והנוכחות האלוקית החבויה בייסורים הבלתי נמנעים של החיים והפיכתם להזדמנות ולמקפצה להתרוממות הנפש ולהתקרבות להשם.
