כל עניין ספירת העומר אינו אלא עבודת הנפש. בירור נפשנו מכל סיג ורע שבתוכה עד כדי שיוכל להתגלות הטוב שאנחנו באמת.
למה צריך כל כך הרבה ימים? במה אנחנו אמורים לגעת בתוכנו בימים מסוגלים אלו?
בבית המקדש הקורבן האהוב ביותר בשמיים היה קורבן מנחה. העניים שלא השיגה ידם שור או עגל ואפילו לא תור או יונה הביאו כקורבן סולת למנחה. לכן נקרא שמה "קורבן עני".
העני שאין לו מעצמו כלום לא מתייאש ובכל זאת מביא את מה שיש לו – את נפשו.
ספירת העומר היא בחינת קורבן עני. אנחנו משולים כבהמות שלא יודעות לדבר מילים יפות ומפוצצות ופועים כמו עגל עגול עיניים, מנסים להגיש כקורבן מנחה את רצוננו להתקרב. להזדכך. להתחיל מחדש.
ואיך היו מכינים את הסולת למנחה בבית המקדש? שלוש עשרה נפות, נפה אחר נפה היתה עוברת הסולת כד שתוכל להתקבל לפני אבא שבשמיים.
אמנם אנחנו משולים כעניים העומדים בפתח שאין לנו אלא את נפשנו לפליטה משתדלים לעורר רחמי שמיים עלינו על מנת שנזדכך ונהיה ראויים לקבל תורה אל תוכנו.
אך יחד עם זאת לא כל נפש מתקבלת אל הקודש פנימה סתם כך. עבור נפש שטרחה לברר נפה אחר נפה את רצונה הטוב יפתחו שערים נוספים חדשים ובוהקים.
נפה אחר נפה שלוש עשרה נפות נעביר את דיבורי האמת שנביא איתנו מעומק נפשנו לפני שוכן מרומים שיקרב אותנו.
כי אפשר לומר "אבא תקרב אותי אליך" סתם ככה מהלב. בפשטות. זה גדול. מאוד גדול. אבל אפשר להעביר את הצעקה הפנימית הזו בנפה נוספת וגם לדעת להגיד איזה "אותי" מבקש להתקרב לאבא שבשמיים אדון העולם.
לאיזה "אותי" אנחנו מתכוונים? הרי כנגד ארבעה בנים דיברה התורה. איזה מהם הוא אני?
ואז נוכל להעביר את נפשנו בין חורי רשתה של נפה נוספת ולדעת לומר גם – מה גרם לאותו "אותי" להתרחק שעל כן היום הוא מבקש להתקרב?
ועוד להעז לעבור דרך נפה נוספת ואף לספר לאבא שבשמיים מה בנו שיתף פעולה עם השפעות החוץ ועל כן איבד את עצמו? ואיך החלק הזה שבנו יכול לגדול לצמוח וללמוד להישען רק פנימה ולמעלה ולא על שום דבר חיצוני לעולם ושוב לעולם לא ללכת לאיבוד מעצמו ומאבא.
|