איך מקבלים התחדשות משמיים

סיגל אהביאל

מיד כשנכנס חודש אלול נכנסנו לרכבת זמן שיעדה הוא התחדשות לקראת השנה החדשה.

עם כניסתו מתחיל לזלוג שפע של התעוררות והתחדשות מן שמיים שקורא לנו לגלות את עצמנו, לחזור הביתה אל נשמתנו – שפע שחודר אל תוכנו בין אם אנחנו מרגישים זאת ובין אם לא..

חלקנו מתעוררים ומתחילה בנו מעין בעירה פנימית ורצון לגילוי עצמי מחודש.  וחלקנו ממשיכים כאילו לא קרה כלום. לא מרגישים כלום.

בשני המקרים – קורה לנו "משהו". שביב של "משהו" נע בתוכנו. מתעורר מתרדמה. מחפש הבעה עצמית חדשה..

בין אם אנחנו מאלה שמרגישים מתרגשים ומתגעגעים לגילוי עצמי חדש ובין אם אנחנו ממשיכים לנהל את יומנו כרגיל – ישנה דרך "לנצל" לטובתנו את הזמן המיוחד הזה – חודש אלול.

הדרך הזו נקראת – להסכים לקבל טוב חדש.

וכי "טוב" צריך להסכים לקבל? מי לא אוהב לקבל "טוב"? אכן, מסתבר שיש בנו משהו פנימי וסמוי שמסרב לקבל את טוב ה'. המשהו הזה הינה תחושה פנימית שאיננו ראויים לקבל טוב משמיים. תחושה שעומדת כמסך ברזל בין נטיפי שפע טוב שמימי לבין עצמנו.

כדי להבין את מהות ההרגשה של "איננו ראויים" וכיצד היא קשורה לחודש אלול עלינו ללכת אחורה כמה אלפי שנים בדיוק בזמן הזה.

התחלת ההארה המיוחדת של חודש אלול המעורר אותנו לקבל "טוב" חדש, אומר האר"י הקדוש, מתחילה בשיא אונה לאו דווקא בתחילת חודש אלול אלא בחודש הקודם לו – בט"ו באב (אמצע חודש אב).

לא לחינם נקרא ט"ו באב "יום האהבה" – ביום זה מנצנצת אהבה מיוחדת בין בורא עולם לבין הנשמה שלנו. לא בגלל שהוא לא אוהב אותנו בכול יום אחר בשנה אלא בגלל שבט"ו באב הסכמנו לקבל את האהבה שלו כי הרגשנו ראויים.

הכיצד?

קצת היסטוריה יהודית – בתשעה באב חטאו המרגלים כשנכנסו לארץ ישראל לבדוק את טיבה "אם טובה היא אם לאו". כשחזרו הוציאו עליה דיבה רעה. הם אמרו שהיא לא ברת השגה עבורנו. שאינה שייכת ליכולות שלנושאין לנו סיכוי לכבוש אותה.

העונש לחטא של הדחייה של ארץ ישראל וחסרון האמונה בהיותנו ראויים למתנה מיוחדת שכזו – היה 40 שנה במדבר עד שימותו כל מוציאי הדיבה ואז יוכלו בניהם להיכנס אל הארץ הטובה.

מאז היו אנשי המדבר במשך 40 השנה הבאות, בכול ערב תשעה באב, קורים לעצמם קבר ושוכבים בו עד הבוקר. מי שקם בבוקר הבין שזכה לחיים ולשנה נוספת, אך מי שלא קם בבוקרו של יום – המשיך בדרכו לעולמות עליונים ככפרה על חטאו ונקבר בו במקום.

בתשעה באב האחרון לאחר 40 שנה במדבר קמו כולם מקברם בריאים ושלמים. הם לא האמינו שייתכן שבאמת קרה להם הטובהזה והיו בטוחים שמן הסתם טעו בחישוב הזמן ושהלילה שעבר עליהם בשלום – לא באמת היה תשעה באב.

לכן הם שכבו עוד חמישה לילות נוספים כשכול אחד מצפה בהכנעה למות בקברו. באמצעו של החודש כשהאיר עליהם ירח מלא מן השמיים וכולם היו חיים וקיימים – הם הפנימו שנמחל להם!

פשטה בהם שמחה והתחדשות עצומה. הם הרגישו נקיים מחטא, אהובים וטובים. הרגישו שעכשיו הם ראויים להיכנס לארץ ישראל.  באותו רגע חזרה הנבואה פנים אל פנים למשה רבינו (עד אותו רגע ה"תקשורת" בין בורא עולם ומשה רבינו היתה בענייניים טכניים בלבד כמו זוג אוהבים שנמצאים בריחוק לבבות זמני) והיינו כולנו בדרכנו פנימה לארץ ישראל.

מאותו רגע – ט"ו באב הפך להיות התחלתה של "המתקה" שהולכת ומתעצמת דרך חודש אלול, ראש השנה יום כיפור סוכות ושיאה מגיע למרומיו בשמחת תורה.

ט"ו באב הפך לזמן של נקודת מפנה המביא איתו נחמה כי בו מצד אחד האיר עלינו אור משמיים ומצד שני הרגשנו ראויים לקבלו.

כול עוד שרה עלינו כעס משמיים בשל מעשינו היינו חפויי ראש ושוכבים בתוך קבר בתוך תוכנו. אך גם כאשר האיר עלינו אור של מחילה ואהבה משמים ואנחנו עצמנו לא הרגשנו ראויים -המשכנו להיות כאובים וקשורים אל הקבר שנפער בתוכנו.

רק כאשר גם נמחל לנו וגם הכרנו בזה שאנחנו אהובים וראויים  – קרתה "המתקה" שהוציאה אותנו מתוך קבר רגשי רוחני ופיסי.

זהו כוחו של חודש אלול שראשי תיבותיו "אני לדודי ודודי לי" ושעליו נאמר "המלך בשדה".

"אני  לדודי" – אנחנו מוכנים מתגעגעים ומרגישים ראויים לקבל את השינוי הטוב וההתחדשות שמאירים עלינו.

"ודודי לי" – מלך העולם יוצא לשדה לחולל איתנו ומגלה לנו הארה של התחדשות וקרבה אליו ולעצמנו.

באלול הזה נבחר לצאת מהקבר הפנימי שלנו ונסכים לקבל שבורא עולם אוהב אותנו בדיוק כמו שאנחנו, וכך בנקל נוכל לשמוע את הקריאה לחזור אליו ואל עצמנו – ולקבל את כול הטוב וההתחדשות שהוא רוצה להרעיף עלינו.

אז איך בוחרים לצאת מהקבר?

בכול יום נשב כעשר דקות עם עצמנו ונדמיין שאנחנו מסתכלים פנימה אל תוך גופנו ונזהה היכן נמצאים בו רגשות שליליים (כגון פחד כעס כאב קנאה וכדומה..) או מחשבות שליליות (כגון "איננו ראויים" "איננו אהובים" וכדומה..) ואז ננשוף נשיפות חזקות ונדמיין שאותו רגש או מחשבה שלילית יוצאים מהגוף שלנו. נחזור שוב ושוב עד שנרגיש הקלה. ואז נשאף שאיפות עמוקות ונדמיין אור מהשמיים שממלא את כול גופנו..

ספרו לנו מה הרגשתם? והאם חוויתם שינוי ולו קטן ביותר בתוככם….

מוזמנים לשתף אחרים:
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עוד מהספריה שלנו:
יש לך מקום?
סיגל אהביאל
ערי מקלט נועדו עבור אלו שנמצאים בצרה. שרצחו בשוגג ואיבדו את השקט ואת המקום בתוכם, משום עוונם…
סיגל אהביאל
הילדים בבית והם מלאי (מפוצצי) ציפיות מהחופש…. הם מצפים לכיף ולשמחה (ולעוד משהו שתיכף נדבר עליו..) ואת…
סיגל אהביאל
סיגל אהביאל
"הפסקתי לריב עם עצמי" היא אמרה. עיניה בורקות בהתרגשות "פתאום קלטתי שכל יום מהבוקר עד הערב הייתי…