אבלות או צער

אלנתן ויסטרייך

שוב מגיע תשעה באב, החיוך נמחה מהפנים שלי באחת, אחרי שלושה שבועות ארוכים, שאחריהם צועדים בסך תשעת הימים, מלאים זיעה עצבים ויגון, מגיע היום הקשה ביותר בשבילי, אני נכנס לבית הכנסת החשוך, עם טעם של ביצה "מטובלת" באפר בפה, ואז מתחיל הניגון מלא היגון "איכה ישבה בדד", לימיני יושב אברך עם חבילת טישו מוגדלת, ומוחה דמעות אחת אחרי השניה, לשמאלי החזן שעושה את תפקידו נאמנה, ואני בתווך לא מוצא את עצמי, אני לא עד כדי כך מנותק, יש בתוכי צער עמוק על חורבן ביהמ"ק, על חורבן עם ישראל, ועל המצב שלי בעצמי, אבל משום מה הדמעות ממאנות להגיע, ולא רק דמעות אינם, אלא אפילו קינות בניגון מעורר לב אין לי, כל המצב הזה פשוט משתק אותי (אני אולי קצת מגזים בתיאור, אבל ההרגשה הלא ברורה הזאת נמצאת שם) . 

ואם לא די לי במצבי המייאש, רגע לפני הסעודה מפסקת, מתוך רצון שלא לחוות את אותה החוויה הקשה משנה שעברה, אני פותח לי חוברת מלוקטת על ימים אלו, מדברי ר' נתן זה שתמיד תופס לי את הלב ו"עושה לי את זה", וכמו כדי לצחוק עלי ללגלג על הדלות שלי, קופץ המשפט הבא למול עייני, "ולא נשאר לנו, כי אם מה שזכינו ברחמיו לאמונתו הקדושה, … ועל כן גם עתה אשרינו, ובוודאי רבי פייוויל צדק בדבריו בהתפארו "אשרינו" בכל פעם, .. וגם עתה אנו צריכים להחיות עצמנו בזה, כדי שיהיה לנו כח לאמר הקינות בכל לב ולשבר לבנו כראוי, כל אחד על חלקו שיש לו בחורבן בית המקדש, וצרות ישראל בכלל או בפרט". אני נושא עיינים למרום, ושואל- ה', מה הקשר בין השמחה והחיזוק ש"אשרינו" שיש לנו אמונה בה', לבין דמעות מלאות צער על חורבן וכיליון, התנתקתי לחלוטין. 

והאמת היא שבכל תורת רבינו אני מוצא את הפרדוקס הזה, דברים הפוכים שתלויים זה בזה, אז מה עושים, אני רוצה להתחבר יותר ליום הזה, לעבוד את ה' גם מפה, והתשובה לא מאחרת לבא, ר' נתן (ביצים ה') מרעיש בגילוי ענק, ונקדים במשל : איכר נכנס לאורוות הסוסים שלו, ובקול סמכותי הוא ניצב במרכז האורווה ואומר, סוסים יקרים שלי אני רוצה לקחת אותכם היום לטיול הפתעה, היעד הוא מירון לקבר הרשב"י הקדוש, וכאן הוא נעצר מתבונן הייטב בעיניו של כל סוס, ומתחיל להרצות בפאתוס על קודשת ר' שמעון, קדושת הקבר שלו וגדולת התיקונים הנעשים כשבאים על ציונו, בדרשה השזורה בסיפורים על חייו וקטעים מאמרותיו, העומד מהצד נראה לי שיתקשה שלא למלאות את פיו צחוק, מברותו של האיכר זה, אם נשאל את עצמנו מה באמת הצחיק אותנו, נכון שאותו איכר הוא שוטה גמור, אבל מה עומד מאחורי ברותו, הוא לא מבין את הדבר הכי פשוט, שסוס לעולם לא יוכל להיות קשור לכל דבר שבקדושה, ובמנגינה ישיבתית הוא לא ב"תורת", וכאן טמון הישועה שלנו, למה אנחנו לא מרגישים כאותם סוסים לגבי נסיעה לרשב"י, מסיבה פשוטה כיוון שאנחנו כן קשורים לכל הסיפור הזה, אנחנו כן שייכים לקדושתו של רשב"י, ואת זה צריך לצעוק אנחנו כ- – -ן קשורים לקדושה, יש לנו שייכות לה' ולצדיקיו. 

ומכאן אנו צריכים להקיש לענייננו, אם הייתי אני כאותו הסוס לגבי בית המקדש, או לגבי הגאולה השלימה לתקוות ישראל בביאת משיח, באמת מובן וברור שאין לי למה לבכות, ולא לשבת על הרצפה ולהתגולל בעפר על החורבן, אבל ב"ה אני לא סוס ולא גוי, אני יהודי שש – י – י – ך להקב"ה, אני שייך לבית המקדש ולכל מה שהוא יטמון בחובו, לטוב האמיתי הזה שה' רוצה להשפיע על עם ישראל בביאת גואל צדק, גם אני קשור… וכך ורק כך שאני מרגיש את התקווה שה' רוצה אותי, מחכה לי, הוא מתגעגע לרגע שיוכל להזמין אותי לבית שלו, לעטוף אותי בחיבוק אוהב, ולקרא עלי את הפסוק "ושבו בנים לגבולם", אם כך יש לי למה לבכות, למה להתגעגע, יש לי את מה לרצות ואכן צדק ר' פייוויל, כי רק אם אני אהיה שיכור מאושר שאני שייך לה', שאני הבן היחיד שלו שעלי הוא בוכה כל לילה "אוי לאב שהגלה את בניו", רק כך אני מרגיש את  החיבוק שמחכה לי מאחורי מסך החורבן, את האבא האוהב שליבו יוצא מגעגועים אלי, ואני כנגדו מתמוגג להתרפק עליו, וממילא אני מוצא את עצמי יושב על הריצפה ובוכה, בכי של אבלות כמה אני רחוק מהטוב הזה, בכי של געגוע לאבא, אבא שלי…

וכאן המקום לצטט, את מה שכתב רבינו בשיחות הר"ן (מב') "עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, וכו' אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו". 

ובמבט עמוק יותר, אין גאולה בלי גלות ואין ישועה בלי צרה, זה לא אומר שצריך לחפש צרות כדי שתבוא ישועה מהיכן שהוא, ההיפך הוא הנכון, חורבן כבר יש לנו וצרות מי יותר מי פחות ה' ירחם, אבל אם נברח, אם נתקע את הראש באדמה כמו בת יענה, הצרה לא תברח לשום מקום, אדרבה היא תחריף ותצעק לקבלת יחס, הדרך היחידה לצאת מהמקום החשוך הזה הוא, ע"י שנכנסים לשם… בלי לפחד, בלי לטאטא מתחת לשטיח או למרוח, זוהי הדרך החוצה. פשוט לשבת ולבכות את זה, את החיסרון את העיוורון את השיממון, להרגיש את החוסר, להסכים להכיר בו, לשהות איתו לבכות אותו, דווקא כשנכנסים לחושך מתגלה האור, דווקא כשמוכנים לכאוב בלי לברוח הצרה לבסוף מסתיימת, כך דרך העולם, מי שמחזיק מעמד עומד בניסיון ומוכיח יציבות, מקבל אות הצטיינות, מי שמוכן לעבור אימונים מפרכים, לבסוף מגיע ליחידה המובחרת, כך הוא בעבודת ה' אותו הדבר ממש, מי שמחזיק מעמד מראה נאמנות ויציבות בכל מצב, זה הכרטיס כניסה "ליחידה המובחרת" של השי"ת, וכמו שכותב ר' נתן (שם) "שאי אפשר לבא את הנחמה כי אם ע"י אבלות וצער בבחינת "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה"…וכן הוא בכל אדם ובכל זמן בעניין גלותו וצערו ויסורין שעוברין עליו".

ה' יעזרנו לבכות (לאו דווקא עם דמעות) את מצבנו, ולהתגעגע למי שאנחנו באמת, מאחורי לכלוכי העולם הזה, וכך לחזור להאיר כבני מלכים אמיתיים, ולחזור לאבא, האבא שכבר כ"כ מתגעגע אלינו.    

קו השיעורים השבועיים של אלנתן ויסטרייך – 077-4464813 
מקישים 5 ולאחר מכן 3 
כל שבוע בעז"ה בימי רביעי בשעה 18:40
מוזמנים לשתף אחרים:
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עוד מהספריה שלנו:
religious-orthodox-jew-praying-western-wall-reads-torah-jerusalem-old-city-orthodox-jews
סיגל אהביאל
הימים הנוראים הלוא הם ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ימים טובים הם לעם קדוש שמחפש…
מאה אחוז של חצי אחוז
סיגל אהביאל
כשאנחנו רוצים שיקרה שינוי לטובה בחיים שלנו אז מה שהכי תוקע אותנו הוא שאנחנו רוצים שהשינוי יהיה…
היצר הרע הוא לטובתינו
סיגל אהביאל
פרשת כי תצא מפתיעה אותנו ברעיון מהפכני כפי שמסביר רבי נחמן. כי לכאורה הפסוק "כי תצא למלחמה…