שירת העשבים

החפץ בעילום שם

"כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן… וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה. ….."

 

"…. נִמְצָא, שֶׁעַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ, הוּא נוֹתֵן כּחַ בָּעֲשָׂבִים, וְיֵשׁ מִרְעֶה לַבְּהֵמוֹת. גַּם הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ, בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית ל"ז): וַיֵּלְכוּ לִרְעוֹת אֶת צאן אֲבִיהֶם וְכוּ`, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: שֶׁהָלְכוּ לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן. וְעַל-יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מִזֶּה, כִּי הַנִּגּוּן הוּא הִתְבָּרְרוּת הָרוּחַ, שֶׁמְּבָרְרִין רוּחַ הָאָדָם מִן רוּחַ הַבְּהֵמָה, בִּבְחִינַת (קהֶלֶת ג): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה. כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן – לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר". (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סג)

 

`לכל רועה ורועה יש ניגון מיוחד` קובע רבי נחמן ולכאורה משפט זה מדגיש את האופי הייחודי של כל רועה ורועה, אולם מיד אחר כך מבהיר רבי נחמן את כוונתו: הניגון של הרועה מורכב משירתם של העשבים, שאליהם מתאווה צאנו. הרועה יודע לאיזה עשב זקוקה כל בהמה, ועל פי צרכי בהמותיו הוא קובע את מקום המרעה, וכשבא הרועה לאותו המקום, הוא שר את ניגונם של כלל העשבים הנמצאים באותו המקום, ועל ידי ניגונו הוא מצמיח את העשבים ויש מאכל לבהמותיו.

 

שירת העשבים היא חיותו של העולם, וחיות זו מגוונת ועשירה. חיות זו מפעמת בעולם, ובני האדם הנמצאים בצילו של מנהיגם זקוקים הם, כל אחד לפי צרכיו ולפי רצונותיו, לחיות מסוימת, לסוג של אידיאות המתאימות דוקא לו, ולצורה מסוימת של עבודת השם, כל אחד לפי בחינתו. תפקידו של הרועה הוא לנגן את הניגון המורכב מחסרונותיהם של צאן מרעיתו. `דע לך`, בעצם אומר לנו רבי נחמן, `שלכל רועה ורועה אין ניגון משלו!`. שירת העשבים, ולא סתם שירת העשבים, כי אם שירתם של אותם העשבים שאליהם מתאווים צאן מרעיתו, היא שירתו של הרועה!

 

הרועה יודע, כמו החזן, לקבץ את כל הנקודות הטובות שיש בכל אחד ואחד, ולעשות מהם שירה חדשה המצמיחה את חיותו של העולם. וחיות זו שבה וממלאה את שומעי לקחו של הרועה ברוח חדשה. שירתו של הרועה, שירה דינמית היא, והיא משתנה לפי קצב פעימות ליבם של צאן מרעיתו: `גם אינו רועה תמיד במקום אחד. זוהי בחינת `צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך`. גדולתו של מנהיג היא ביכולתו להיות דינמי. ביכולתו להיות קשוב לצרכי עמו, להאזין להם ולשיר בכל יום ובכל שעה ניגון חדש.

יכולת זו מושתתת על יסוד הענוה שבו מוכן המנהיג לוותר על הניגון שלו, להבנות מתוך הציבור שאותו הוא בא להנהיג, להוביל ולהצמיח. וכשהולך הרועה בעקבי צאנו, ומנגן את ניגונם, רוקד הצאן בעקבות הרועה ודבק בו בדביקות של ממש. רבי נחמן תפס עצמו כרועה ואת חסידיו כצאן, ומכוח זה ראה את עצמו חייב ללמוד את חסרונותיהם של צאנו, ולתקנם בכוח נגינתו. אולם לכך יש גם את צידו השני של המטבע, כפי שעולה מהתורה הנ"ל.

 

ההתעסקות עם הצאן, קובע רבי נחמן, עם החסרונות ועם הצרכים איננה פשוטה. מנהיג מורם מעם, שמנגן את ניגונו האצילי ואינו מלכלך את ידיו בשפיר ושליה כדוד המלך, הוא נותר `גבוה מכל העם`. אך מתוך כך לא צומחים עשבים ולא מתחדשת חיות בעולם. הרועה ההולך בעקבי צאנו מביא גאולה לעולם, אולם הוא גם מסתכן בנפילה לאותו המקום שלהם.

אין לו ניגון משלו השומר אותו עם הראש מעל המים. ניגונו, ניגון בהמותיו הוא, ולרגע עלול להתבלבל הרועה לחשוב שהוא עצמו בהמה, כך מזהיר רבי נחמן. הניגון, שוב חוזר על כך רבי נחמן, הוא בירור הרוח הטובה מן הרעה, ולשם כך צריך לרדת עד לנבכי נשמתו של כל אחד ואחד, ולדלות מתוך תהומות הנשייה של נפשו את אותה הרוח הטובה. הניגון הנבנה בפיו של הרועה מתוך צאנו, מחייב ממנו מסירות נפש אדירה. אולם, אותה היכולת של הרועה לברור את הרוח הטובה מן הרעה ולהפריד בין הטוב לבין הרע, היא זו המגנה עליו ושומרת עליו מליפול למקום הבהמה.

 

היכולת לנגן היא היכולת להכניע את כוח המדמה, שהוא הכוח הבהמי, ולהעניק לו רוח חיים, ההופכת אותו לנבואה. הניגון מגיע עד לאותו המקום של הכוח המדמה, הוא נוגע בבהמיות שיש באדם, ולפיכך הוא עלול להפיל, בעיקר כאשר הרועה-המנגן, איננו רועה אמיתי. אולם, הוא גם מכיל את היכולת והעוצמה להפריד בין האדם לבין הבהמה – `ומותר האדם מן הבהמה – אָיִן`. הנגיעה בניגון היא נגינה ב-אָיִן. באותה החיות הפנימית הנעלמת, וכשמצליח האדם לגעת ב-אָיִן, הוא גם נבדל מן הבהמה והוא בבחינת אדם.

מוזמנים לשתף אחרים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מהספריה שלנו:
ice-creams-with-shells-beach
סיגל אהביאל
הקיץ בפתח ועימו 'רעש' רגשי ומחשבתי, שמחות ומפגשים מתוקים שאיתם מגיע גם, כן גם, פיזור יישוב הדעת…
carnival-mask-front-blurred-lights
סיגל אהביאל
לתחפושות בפורים מסר מאוד ברור – העולם הזה הוא תחפושת אחת גדולה! כי כשאנחנו מפנימים שכל העולם…
מחוסר שליטה לאור בהיר
סיגל אהביאל
 על דרך המליצה ניתן לומר שפורים הוא חג השחרור. הכיצד? כי בפורים מתבקש מאיתנו להמציא מתוכנו את…