בימים אלו ממש נקבע העתיד של החיים שלנו. חז"ל אומרים שארבעים הימים שבין ראש חודש אלול לבין יום הכיפורים דומים הם לארבעים יום של יצירת הוולד במעי אימו.
הכל פתוח. הכל אפשרי. אפילו אם הילוד החדש במזל טוב יהיה בן או בת עדיין ניתן להשפעה ולשינוי על ידי תפילה. דינה בת יעקוב שהיתה אמורה להיות בן, בקעה לעולם והתגלתה כבת בכוח תפילותיה של אימה, לאה אימנו, שהתפללה להפוך את הבן שבקרבה – לבת!
כך בדיוק גם אנחנו – ממש בימים אלו. על ידי תפילות נוכל להפוך את מי שאנחנו מהיפך להיפך. אם נרצה להיות טובים יותר, נאמנים יותר לעצמנו ולבורא עולם, גומלי חסדים יותר – כל שמתבקש מאיתנו הוא לרצות מאוד מאוד, להסכים באמת באמת ליצור שינוי מעשי במי שאנחנו ולהתפלל לרחמי שמיים שיצליח בעדנו.
ובעיקר – מתבקש מאיתנו להאמין! להאמין שאנחנו, למרות האופן שאנחנו מכירים את עצמנו כבר שנים – יכולים להפוך להיות ממש לבריה חדשה כפי שתמיד רצינו להיות. אם נאמין לחז"ל על כוחם של ימים אלו לעזור לנו להשתנות – נאזור כוחות ונרבה בתפילות בכוח האמונה שנוכל להפוך את עצמנו מהיפך להיפך ממש. אך אם לא נאמין, לא יהיה לנו את הכוח הנדרש כדי להוליד בריה חדשה לעולם – את עצמנו!
בשביל להצליח (או אפילו רק בשביל לנסות להצליח) לממש את כוחם של ימים אלו על עצמנו אנחנו זקוקים להרבה כוח חיות. כוח חיים. בלי חיות ורצון, הדבר הטבעי ביותר שיקרה לנו הוא שנמצא את עצמנו נסחפים בזרם החיים ובזרמי תנועות הנפש שבתוכנו מבלי שנעלה על דעתנו שיש לנו את כוח הבחירה לבחור לחזור להיות מי שאנחנו באמת או מה שאנחנו שואפים להיות.
מסופר שהבעל שם טוב בחר לאכול בשבת מכל הדגים שבעולם רק דג סלמון. מדוע? כי דג סלמון הוא הדג היחיד ששוחה תמיד נגד הזרם. הוא חי. הוא בוחר. הוא לא רק סתם נסחף.
אך מהיכן נביא את החיות הנפלאה הזו שתיתן לנו הכוח להאמין בדברי חז"ל ולממש את כוחם של ימים אלו עלינו?
החיות הזו נמצאת בתוכנו. היא אנחנו. אך לדאבון לב היא אבדה לנו. בשביל להתחבר אליה שוב בתוכנו אנחנו צריכים עידוד ואמון עמוק בנו ממי שלא איבד את החיות שלו מעולם. ממי שיוכל להורות לנו את הדרך חזרה אליה, אל עצמנו – מרבינו הקדוש!
בראש השנה אומר רבי נתן צריכים להוציא את הבריאה מהכוח אל הפועל. להוציא את עצמנו מהכוח אל הפועל. להוציא את הרצונות הנשמתיים הכמוסים ביותר שלנו מעומק כסויים אל עוצם התגלותם. בשביל להוליד את עצמנו כבריאה חדשה עם התחלה חדשה אנחנו צריכים "מיילדת" שתשלים את המלאכה בצורה המושלמת ביותר.
כמה קשה לנו הנשים לשלוח את האדם היקר לנו ביותר, דווקא ביום הכי משמעותי בשנה – הרחק מאיתנו אל מעבר לים. כמה אמון בכוחו של רבינו הקדוש אנחנו צריכות לאזור כדי להפקיד בידיו את החצי השני של נשמתנו.
לשלוח את הבעלים שלנו אל מעבר לים בראש השנה זה ממש כמו להיות דג סלמון (שרק אותו היה הבעל שם טוב הקדוש אוכל בשבת). ממש כמו לשחות נגד הזרם, נגד הנוח, נגד המוכר. וכל זה כדי לבחור בחיים חדשים! אמיתיים יותר.
כמה אתגרים החיים מציבים בפנינו? כמה פעמים אנחנו חוות קושי נוראי שרק ידו המושטת של בורא עולם מחזיקה אותנו שלא להשתטח אפיים ארצה על גלי הייאוש?
ישנם שני סוגים של קושי – קושי של בניה. וקושי של חורבן.
אף אחת מאיתנו לא בוחרת בקשיים. הם באים לבד. אבל לא דומה אתגר של קושי אחד לאתגר של קושי אחר. יש אתגר קשה שהוא משל להידרדרות במדרון תלול תוך כדי ניסיון להציל כמה שיותר איברים שלמים עד שנגיע לסופו. ויש אתגר שהוא משל לטיפוס במעלה הר מתוך החלטה של ויהי מה ולמרות כל המחירים שנשלם בדרך, נחזיק מעמד ונגיע לפסגתו.
בשניהם קשה. בשניהם יש מחירים. אך אצל אחד התוצאה היא הישרדות ובשני התוצאה היא צמיחה והתחדשות.
משל לשני אנשים שסוחבים שק כבד על כתפיהם. לשניהם קשה. שניהם מזיעים ומתנשפים ומחכים להניח את השק מגבם. ובכל זאת לחלוטין אין הם דומים זה לזה. כי האחד סוחב שק מלא באבני חצץ חסרות חן והשני סוחב שק מלא ביהלומים ואבנים טובות. שניהם ישמחו להגיע אל מחוז חפצם ולפרוק את המסע הכבד, ויחד עם זאת אין לב שניהם דומה. זה ליבו עמוס וזה ליבו מלא רינה. זה יפרוק ויחוש ריקנות וזה יפרוק וירגיש מלאות.
בימים המיוחדים הללו אין קושי נעים יותר מאשר לשלוח את השליח שלנו אל מי שבכוחו להחיות את ליבו ואת ליבנו. אל מי שבכוחו לעורר בנו את האמונה שאין ייאוש בעולם כלל. אל מי שמאמין בנו שגם אנחנו הקטנים יכולים להתחיל מחדש ולגזור על עצמנו התחדשות ושינוי אמיתי.
שלושה ראשים הורשו מן השמיים להתוועד יחדיו בראש השנה – הראש של השנה. הראש של הצדיק. והראש של הבעל שלנו. אז הבה ונשמח שזכינו!
גם ברגעים שקשה והכל נראה כמשא כבד, מכביד ומעיק. נזכור שעל גבנו מונח שק כבד שמלא באבנים טובות. אבנים של רצונות טובים. אבנים של כיסופים מלאי אמונה שעוד תפילותינו תתקבלנה ונזכה לשנה טובה ומתוקה..
