בס"ד
על כל אחד מאיתנו עוברים בימי מסענו עלי אדמה שלל מצבים שדוקרים עמוק בתוך הלב. לא נברא האדם שחייו עוברים על מי מנוחות ובמתיקות ללא הפסק.
למרות שאף אחד לא אוהב שכואב לו ובטח שכל אחד מאיתנו היה שמח לנער מעצמו את הדוקרנים הרגשיים והרוחניים שנאחזו בנפשו יחד עם זאת אם נתבונן בעומק הדבר נגלה שבתוך הרע הזה יש מתנה גדולה שמצפה לנו לגלותה. מתנה שאמנם עטופה בביזיון פנימי ואולי אף בעוגמת נפש לא נעימה אך אם היינו מציצים אל מעבר למניעות ומשזפים אותה בעיננו ללא ספק שלא היינו מוותרים עליה גם במחיר של כאב זמני.
דרכה של האמת
דרך האמת היא שנדע להתייחס לכל מה שעובר עלינו בגשמיות ובנפש כהתייחסות לאגרת שנשלחה ישירות אלינו מבורא עולם. כל כאב, כל מחלוקת, כישלון, חסרון בשלום בית, מיני "תקלים" עם הילדים וכן להבדיל כל שמחה או הצלחה כולם אגרות עבורנו כדי שנלמד משהו חדש על עצמנו שיעזור לנו להתקרב עוד טיפ טיפה יותר לבורא עולם ולנשמתנו.
אמנם יש ביכולתנו להתעלם מהמסר הטמון באיגרת על ידי שנצבע אותו בצבעי הסוואה כאילו "הכל טוב" וסתמי או שנבחר להתעלם ממנה בכך שנרגיש שאנחנו כל כך מסכנים וש"הכל קורה לנו". אך כאמור דרך האמת היא לאזור אומץ לפתוח את האיגרת ולקרוא את תכנה מתוך פתיחות ורצון ללמוד משהו חדש על עצמנו. ואז נזכה לגדול מכל מאורע בחיינו.
לרוב אם אזרנו אומץ והגענו לשלב זה של קריאת האיגרת מבלי "לברוח" תחת שום אמתלה חמקנית – מה שיביט אלינו משם יהיה בזיון עצום. והרי לא לחינם "דקרו" אותנו מן השמיים אלא כדי לעורר אותנו לשינוי המעוות והלא מדויק בחיינו. עצם ההסכמה להכיר במעוות שמושך ב"חוטי נפשנו" באופן סמוי ומסוכן יביא אותנו למפגש ישיר איתו אשר באופן בלתי נמנע יעורר בנו תחושת בזיון בעצמנו. לא נעים לראות שטעינו ושהמניעים המפעילים אותנו אינם מתוקנים וטהורים. אך שוב – דווקא על ידי ההכרה בעיוות מתקיים הסיכוי להיחלץ ממנו.
יתכן שנמצא שמבין "דפי האיגרת" ניבטת אלינו גאווה אשר לא הבחנו שחדרה לליבנו ושעיוותה את כל היחס שלנו לעצמנו ולאחרים. או יתכן שנמצא שם חלישות הדעת ותחושת עליבות שגרמה לנו להרגיש חסרי ערך ונחותים ולכן נצרכים לתקוף אחרים כדי להרגיש שווים או נצרכים לברוח על נפשנו מכל התמודדות לא נעימה. או יתכן שנמצא שם פחד שגורם לנו לעצור ולא להתקדם לקראת המשימה הבאה.
בשלב זה במסענו הפנימי בעמדנו לנוכח הביזיון הניבט אלינו ומגלה לנו את טעותנו – הראשונה שתעמוד לעזרתנו היא האמונה שמשהו טוב מחכה לנו מבעד למסך ההתמודדות. ההתחזקות באמונה היא זו שתשאיר אותנו על עומדנו חגורים באומץ מבלי לרצות לברוח אלפי קילומטרים הרחק מהביזיון הניצב מנגד וכן היא זו שתעורר רחמים בשערי שמיים עד אשר יזלגו משם עבורנו עזרה והכוונה.
מעשה מתם
הלא איני יודע מה כתוב בו. קרא אותו לפני! והשיב לו – המלך רוצה שתבוא אליו. בסיפור "מעשה מחכם ותם" מתאר רבי נחמן את תוצאות הבחירה שלנו בהתמודדות עם מאורעות חיינו. הוא מתאר שני אופנים של התמודדות –תמימות או התחכמות.
בסיפור שולח המלך אגרות לשני אנשים במדינתו האחד חכם והשני תם. לשניהם מוסר המלך באגרת כי ברצונו שיבואו לראותו. האגרות בסיפור הינן משל למאורעות חיינו הנשלחות מאת המלך בהשגחה פרטית ונושאות את המסר "בואו אלי".
בראות התם את השליח האוחז באגרת מיד עונה "הלא איני יודע מה כתוב בו. קרא אותו לפני!" ובכך מראה רבינו כי דרך התמימות והאמת היא קודם כל לומר על כל מאורע ומאורע "הלוא איני יודע". המחשבה כי יש ב"אגרות חיינו" משהו חדש עבורנו ללמוד מעוררת בנו את הנכונות לשמוע מה "כתוב" בה. ואל התם שנכון לשמוע וללמוד מיד מגיעה התשובה – "המלך רוצה שתבוא אליו".
זהו המסר היחיד בכל "אגרות חיינו". המלך רוצה שנבוא אליו – המלך רוצה שנשתפר נתעורר נשתנה ונתעלה ובכך נתקרב אליו.
תגובתו של התם אל תשובת שליח המלך מפתיעה. מיד מבלי לחשוב פעמיים הוא קופץ אל הכרכרה הממתינה לו ורץ אל המלך. תגובתו זו מעידה עליו באלפי הוכחות כי כל כולו רווי באמונה שאין המלך חפץ אלא רק בטובתו ואם מאורע זה בחייו יקרב אותו אליו אם כך מה לו לחשוש ולהימנע.
מעשה מחכם – המתן ולין פה, ונדבר ונתיישב
תגובתו של החכם שונה בתכלית. בהיותו רגיל להבין ולחקור הכל בשכלו ולעולם אין הוא משער כי יש דבר הנשגב מהבנתו אשר לא ישיג אותו על ידי חקירת שכלו האנושי המוגבל על כן הוא כלל לא שואל את השליח מה כתוב באגרת. מלכתחילה הוא מעמיד את כל עניין ה"אגרת" תחת חקירה מעמיקה ושואל בחכמתו המתחכמת "מדוע שהמלך הרם והנשא יטרח להתייחס אלי אדם פשוט בממלכתו ועוד שישלח לי איגרת לפגשני?" ובשאלתו זו מעמיד החכם בספק את כל עניין ההשגחה הפרטית בשורשה. הוא מרחיק את המלך מחייו הפרטיים ומתעלם ממסריו הנשלחים אליו בכל עניין שקורה לו. והחכם לא עוצר כאן אלא ממשיך ומתפתל בחקירותיו עד אשר מגיע לכפור בעיקר "אין מלך בעולם כלל". בסופו של עניין החכם בסיפורו של רבי נחמן לעולם לא פותח את "אגרת חייו" ולא מתעניין בתוכנה. הוא עסוק מידי בלחמוק ממנה.
הכוח בתוכנו שיקבע עם איזו אמירה נבחר ללכת – עם "איני יודע! קרא אותו לפני!" או עם "אין מלך בעולם כלל!" הינו כוח האמונה שכל מה שהקב"ה עושה עמנו הוא לטובתנו ועל ידי אמונה זו יתעורר בנו האומץ להתמודד עם הביזיון המצפה לנו באגרות חיינו.
ישמע בזיונו ידום וישתוק
על כן אומר רבי נחמן בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן המתייחסת לחודש אלול – "עיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק". דרך התשובה היא שבשלב הראשון "ישמע" את קול הקריאה הניבט אליו מכל אגרת ואגרת מבלי להתעלם ולאחר מכן "ידום וישתוק". לא יתחמק, יסובב ויעוות את הדברים להנאתו ומכך יזכה לספוג את מסר השינוי הנדרש ואז – יזכה לתשובה אמיתית.
אך אין הדברים פשוטים – מאחר ועולמנו הפנימי עלום ועמוק מיני ים יתכן שרובנו עתה אומרים לעצמנו בסתר ליבנו "אני אף פעם לא בורח. אני עומד מול האמת באומץ ובאמונה". אם אמת הייתה מונחת תחת מחשבה זו המחלחלת עתה בתוכנו ויוצרת בנו נחילים של תחכום מלוטש היינו כולנו לעת עתה כבר בעלי תשובה גמורים.
בכל אחד מאיתנו נחבא חכם חמקמק שבתחכומו הפתלתל מעלים מאיתנו את קריאתו של הקב"ה הרוצה שנתקרב אליו. חכם המעמיד בספק את המסר, מתעלם ממנו, או מאשים אחרים ולא פותח כלל את האיגרת. אך אם נגביר את כוח התם שבתוכנו ונלמד את פינו לומר "קודם כל איני יודע! – מסר חדש ללמדני על דרכי אל בורא עולם ועל כן אני מוכן לפתוח את ליבי ולשמוע" ואחר כך לומר לבורא עולם "קרא אותה לפני!". אם כך נבחר לנהוג על כל מאורע ומאורע בחיינו או אז נזכה לתשובה אמיתית. דרך זו תאיר את הכוחות הפועלים בסתר בתוכנו וכך נוכל לברר את הליכי נפשנו ולהיות ראויים לכבוד אלוקים.
המתנה תחת הביזיון – כבוד אלוקים!
אומר רבינו בתורה ו' "כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום (הקב"ה)" ומוסיף "מי שבורח מן הכבוד שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום אזי הוא זוכה לכבוד אלוקים" בהמשך הסיפור אנו רואים שאחריתם של החכם והתם שונה בתכלית. התם זוכה לכבוד מלכות בהיותו מוערך על תמימותו ונמנה על ידי המלך לשר ושליט בעוד החכם מופל אל תוך רפש וטיט וסובל ייסורים רבים עד אשר בסופו של עניין מרחם עליו התם ובזכות הצדיק מוציא אותו מעומק הטיט עד אשר בסופו של דבר הוא "הוכרח בעל כורחו להודות על הכל שיש מלך" כדברי רבינו. האין ביזיון גדול מזה? להיות מוכרח בעל כורחו להודות על האמת מבזה הרבה יותר מאשר להכיר בה מלכתחילה.
החכם שעסק כל חייו בלהתעלם מקריאת המלך עד אשר לעולם לא פתח את האיגרת שנשלחה אליו וכל זאת כדי לחמוק מהביזיון וההכרה באמת – סופו שהוא מתבזה בעל כורחו. אך התם שאחז כל חייו באמירה "איני יודע. מוכן אני ללמוד ולהשתפר" ואף שמח בכל הביזיונות שעברו עליו זכה שעם קריאת המלך מיד נענה ופתח את האיגרת ובעקבות כך בסופו של דבר זכה לכבוד אלוקים.
יהי רצון שנזכה למידת התמימות שתוביל את דרכנו ותאיר את עינינו אל האמת שבכל מקרי חיינו ונזכה לכתיבה וחתימה טובה ולהיות ראויים לכבוד אלוקים.
