רבי נחמן אומר שמי שלא מוכן לסבול מעט, סופו שיסבול הרבה.
האם זה אומר שאנחנו אמורים להיות מוכנים לסבול?
אף אחד מאיתנו לא נהנה מלסבול, אבל רבי נחמן מאיר לנו שלסבל יש משמעות כזו, שכדאי לנו לקבל אותו במוכנות .
הכיצד?
עם ישראל עומדים בשערי ארץ ישראל.
דור שנולד לעבדים בני עבדים וחווה עבדות כל ימיו,
בדרך פלאית ובלתי מובנת לשכל אנושי – מוצא את עצמו יוצא לחירות.
מקבל תורה מהשמיים ומובל בדרך ניסית לארץ המובטחת.
ועתה והמסע מגיע לסיומו..
אבל אז קורה הבלתי יאומן –
העם האלוקי, הניסי, הנגאל והנבחר מכל העמים – מקבל רגליים קרות.
מהוססים, מבוהלים, מלאי ספקות ומתריסים עומדים ישראל שניה לפני הישועה המצופה.
"מי אמר שנוכל לכבוש את הארץ הקדושה?
מי אמר שנעמוד בכל הניסיונות שעומדים בפנינו ולהפוך את הארץ הזו לשלנו?
בכוח מה נצליח להתגבר על החומות הענקיות המקיפות אותה ועל הנפילים המאכלסים אותה?"
אף-על-פי שה', משה רבינו, אהרון הכהן, יהושע וכלב מעידים שלא בשמים היא – הפחד והספק לוחשים ללב אחרת…
מסתבר שאין לעם את הכוח לסבול את ההתמודדות עם הפחד בדרך לכיבוש הארץ המובטחת.
אנשים נשים וטף בוכים מתריסים ומייללים –
"לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה".
השמחה הופכת ליגון.
ההבטחה הופכת להתמודדות בלתי ניתנת להשגה.
העם לא עומד באתגר שתוצאותיו – "מי שלא מוכן לסבול קצת סופו שיסבול הרבה".
מדרש תנחומא מגלה את תגובת הבורא –
"אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם לילה זו בכיה לדורות ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתחרב".
האם גם אנחנו לפעמים מבקשים ומתחננים ומפצירים בתפילה
לאיזושהי ישועה (כל אחד בעניינו הוא) ואז כשההתמודדות, רגע לפני השינוי, נהיית ממש קשה, אנחנו 'חוטפים רגליים קרות' כי אנחנו מאבדים את האמונה שלבטח נעמוד בקשיים של השינוי שנדרש מאיתנו?
הקב"ה חרט בבריאה חוק רוחני בלתי ניתן לשינוי – קליפה קדמה לפרי.
כשם שאי אפשר לאכול פרי בלי שקודם נתמודד עם הסרת הקליפה שעליו,
כך אי אפשר להגיע למימוש מרומם של עצמנו או לשינוי עמוק ואמיתי בתוכנו –
אלא אם כן נתמודד קודם עם מניעות לא פשוטות ככל שיהיו.
ממש כשם שאי אפשר להיכנס לארץ ישראל בלי להתמודד עם הנפילים המפחידים שמאכלסים אותה–
כך אי אפשר להשיג שום השגה מרנינה בחיים בלי להתגבר קודם על כל הפחדים החששות החולשות והבלבולים לנוכח המניעות.
מול דוכן הפירות את רואה בננה.
את באמת רואה בננה?
האמת שאת רואה קליפה של בננה אבל ברור לך שתחתיה נמצא הפרי.
האם הקליפה של הבננה מונעת אותך מלהגיע לבננה?
ואולי הקליפה של אננס?
אגוז?
סברס?
מתי הקליפה מוציאה לך את החשק מלהגיע לפרי?
האם קליפה של סברס כל כך מוציאה לך את החשק לאכול את הפרי עד כדי שאת שוכחת שחשקת בו אי פעם?
האם פעם תסכימי להתמודד איתה עבורו?
ובמקרה קיצוני – האם תשכחי בכלל שהפרי קיים שם תחת הקליפה?
רבי נחמן מאיר לנו –
יש פירות שממש שייכים לך ומחכים לך לאכול אותם.
אם יצא לך החשק מהם בגלל שהקליפה שחופה עליהם נראתה לך מסובכת מידי עבורך, הקב"ה יסובב לדרכך פרי שכבר לא תהיי מוכנה לוותר עליו בקלות (כגון הבריאות שלך או המשפחה שלך)
והפעם הקליפה שחופה עליו תהיה הרבה יותר עבה ו'מוציאת חשק' להתמודד איתה מאשר הפרי הקודם שנטשת.
מדוע ה' יצר חוק כל כך מקשה על החיים?
מדוע חייבים לעבור את הקליפה כדי להגיע לפרי?
אי אפשר היה לעשות את החיים יותר מתוקים, חלקים ונעימים?
כמובן שאפשר היה –
אלא שהקב"ה יודע שיש בנו משהו מיוחד במינו שלעולם לא יתגלה אלא אם כן קודם נעבור דרך התמודדות מורכבת ומרתיעה.
מה יש בהתמודדות עם "הקליפה שקדמה לפרי" שיכול לגלות את המשהו המיוחד שבנו?
רק לאחר שאזרנו אומץ לא להירתע מהקליפה, התחילה ההתמודדות האמיתית איתה.
ובעוד שהידיים שלנו חדורות בקוצים הבלתי נראים שהקיפו לפני רגע את ה"סברס" הנכסף –
אם אז תבקע מעומק ליבנו צעקה לעזרה מהשמיים – אז ורק אז נהפוך לתמהיל מדהים של אומץ עם ענווה.
השילוב שבין גיוס עיקש של הכוח שלנו בלי לוותר בשום אופן על הפרי, ביחד עם צעקת הלב לעזרה משמיים – הוא זה שיטעים אותנו את טעמו המתוק של הפרי.
רוצים לטעום את טעמו המתוק של ה"פרי" (כל אחד וה"פרי" שלו)?
הדרך היחידה להגיע לחוות את המתיקות הזו היא שילוב בין אומץ לב חזק וענווה שקוראת לעזרה. אחרת גם אם הצלחנו במשימה או השגנו את המטרה" (אם לא התייאשנו בדרך) – טעם ה"פרי" המושג יהיה טפל.
קרה לכם פעם שטעמו של פרי שנראה מאוד עסיסי אכזב אתכם?
זה קרה כי לא זה היה הפרי שבאמת שייך לנו.
כל עוד הטעם טפל סימן שעדיין לא הגענו…
כשאנחנו פוגשים ב'דוכן' חיינו "קליפה שקדמה לפרי" – אז רק עם התמודדות שספוגה באומץ גדול שמהול בענווה נזכה שעריבות הפרי תורגש לחכנו.
תשעה באב נועד להזכיר לנו את הסוד הגדול הזה.
בעודנו יושבים באבלות על הקרקע, נדמיין את עצמנו ניצבים שוב באותה סיטואציה בפתחה של הארץ הקדושה – אבל הפעם נסכים 'לסבול' את כל מה שמחכה עבורנו בכיבוש שלה …
ונתפלל ונפציר שאותו בית שברגע של ייאוש נגזר עליו להחרב יבנה שוב בזכות שהפעם שוב לא נתייאש…
