עתה משאור החנוכה עבר עלינו וחדר לתוכנו קריאתו המהדהדת בחדרי נפשנו מעוררת אותנו להאיר את החלקים החשוכים. הנשמות מתעוררות ברצון עז לשינוי. רצון לגדילה חדשה. מעין תחושה שנמאס להיות כמו ש"היינו תמיד" ורוצים להיות קצת יותר מה שאנחנו באמת – אור!
החבלים הכובלים הישנים והמוכרים כבר מעלים עובש. העור המשופשף למגעם כבר מתמגל ומייחל לריפוי. קולו של הצדיק הקורא לנו בקול עוז "אין ייאוש בעולם כלל" מעורר אותנו לנסות שוב…. אולי הפעם נצליח להשתנות באמת.
נשאלת השאלה מדוע שוב ושוב אנו מוצאים את עצמנו מתייאשים משינוי? מדוע לאט לאט עם הגיל המאמיר והקמטים החרוטים על שבילי חיינו מתקשים אנו לאזור כוחות מחודשים ולהסתער על השנוי הבא המבקש וקורא לנו לפתוח לו את דלת ליבנו?
בתורה רו "תעיתי כשה אובד" אומר רבינו שהקב"ה הוא כרועה צאן המנגן את ניגון נפשנו ומעורר אותה להתקרב אליו יותר ויותר. כאשר אנחנו צאן קדושיו תועים בדרך הפתלתלה ומאבדים קשר שמיעה עם צלילי הקריאה המתמדת של רוענו האוהב הקוראים לנו ורומזים לנו בכל עת להתקרב אל שביל האמת או אז קורא לנו הרועה בקולות אחרים.. בייסורים חלילה… "מכות ובעיטות".
הקריאה לשינוי ולגדילה נשמעת בתוכנו ומשוגרת אלינו ישירות מן ההשגחה העליונה. הנשמה שלנו מתעוררת שוב ושוב ומתייאשת שוב ושוב לפרקים ולחלופין. מה הסוד שיוביל אותנו אל פתח המילוט מאחיזת הייאוש? אומר רבינו שכמו שתהליך לידה של אדם לעולם קורה בשלבים מעיבור דרך ינקות ועד לבגרות ועצמאות כך גם קורה תהליך לידתנו הרוחנית.
סוד התהליך
הסוד הוא "סוד התהליך". אישה הנושאת בקרבה עובר המצפה בעיתו להיוולד ולהפוך לאדם בעולמו של הבורא לבטח לא מצפה מעוברה להיות בן רגע אחד לאדם עצמאי. תשעה חודשים נדרשים על מנת שיעברו בלל התאים הראשוניים ויתרקמו לגוף אדם קטנטן. או אז יעבור הגוף הקטן את התעלה שתוביל אותו לנשימה עצמאית ולאכילה עצמאית אך עדיין יישאר חסר כוחות לספק לעצמו את צרכיו. תלותו באחרים תהפוך אותו ליונק הניזון מהסביבה ותלוי בחסדיה. יחד עם זאת בכל יום ירכוש העובר שהפך ליונק יותר ויותר יכולות פיסיות, רגשיות ורוחניות שיהפכו אותו בבוא העת לאדם עצמאי ואף משפיע לסביבתו ולא רק מקבל וחסר צורה רוחנית משל עצמו.
באותו אופן הדרגתי ותהליכי יקרה גם כל שינוי אמיתי שייווצר בחיינו הרגשיים והרוחניים. אם בשינוי אמיתי חפצנו בל לנו לצפות כי בין רגע אחד נהפוך לאחרים ואם לא כך יהא זה לנו לסימן חלילה כי לא לגדולות יועדנו ושנגזר עלינו משמיים להישאר תמיד במדרגתנו ההולכת ומרקיבה.
הבא ונהפוך עצמנו כלפי עצמנו כאם רחמנייה התומכת בתהליך היווצרות בנה השרוי בקרבה. בראשונה נאפשר לעצמנו להיות כ"עובר". נסכים להיות ראשוניים ולא יודעים. נחבר עצמנו למקור של שפע ו"נעלם בתוכו" כעובר הנעלם במעי אימו עד אשר נספוג אל תוכנו את דרך האמת אליה אנו שואפים להגיע. נספיג אל תאי נפשנו תורה והארתה ונבטל את עצמנו כלפיה עד אשר נהפוך בעצמנו לתורה שספגנו אל תוכנו. כל אחד עם התורה אותה הוא רוצה לספוג אל תוכו – תורת אמת, תורת חסד, תורת גבורה, תורת השפעה, תורת רחמים וכן הלאה פנינים ממכמניו של הבורא "קונה הכל".
ורק כאשר ספגנו כל צרכנו והפנמנו אל תוכנו את אבני הדרך אשר אותה חשקה נפשנו לרכוש יעבירו אותנו מן השמיים לשלב הבא – ליכולת לחבר את הדרך אל העצמי המיוחד והחד פעמי שהינו אנו. נרקום את הצלילים שלמדנו לכדי מנגינה פרטית. יירקם לאיטו הניגון האישי שלנו בממלכתו של בורא עולם. נברור את הדרך בה תורת החסד תתבטא דרכנו וכן תורת ההתגברות וכן הלאה מתורותיו האינסופיות של הבורא הנשפעות אלינו.
ואז ורק אז נוכל לנגן את הניגון שלנו כלפי הבריאה ולומר כי נוצר שינוי אמיתי בחיינו. שרכשנו כוח רוחני או רגשי שנוסף על כוחות נפשנו.
כפי שאומר רבינו בתורה כ בחלקו השני של ליקוטי מוהר"ן "כִּי כְּשֶׁמַּתְחִיל לִכְנֹס לְאֵיזֶה דֶּרֶךְ הוּא בְּחִינַת הֵרָיוֹן, וְצָרִיךְ לְהִתְעַלֵּם שָׁם בִּבְחִינַת עִבּוּר, כִּי עֲדַיִן לֹא נִתְגַּלֶּה זֶה הַדֶּרֶךְ בָּעוֹלָם, רַק הוּא נִכְנָס לְשָׁם לְגַלּוֹתוֹ, וַאֲזַי הוּא בְּחִינַת הֵרָיוֹן, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי ד): "בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵיתִיךָ". בְּחִינַת הֵרָיוֹן, וְצָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁם וּלְהִתְמַהְמֵהַּ, לְחַמֵּם עַצְמוֹ שָׁם כְּמוֹ עֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ, עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן, שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, לְגַלּוֹת זֶה הַדֶּרֶךְ בָּעוֹלָם. וּכְשֶׁיּוֹצֵא קֹדֶם זְמַנּוֹ, זֶה בְּחִינַת נֶפֶל."
אולי מכאן ניתן להבין מדוע דווקא רבי נתן תלמידו המובהק של רבי נחמן היה זה שזכה להבין ולהפנים את תורת רבו יותר מכל יתר התלמידים שהיו כולם גאונים יראים ושלמים. בידוע שכאשר רבי נתן הכיר את רבי נחמן כבר אז היה תלמיד חכם עצום ואף מיוחס גדול אך בשל יכולתו המדהימה לבטל את שיכלו ולהפוך עצמו כעובר בתוך שכל שהוא גבוה ממנו על ידי זה זכה להפנים ולהבין את תורת רבו באופן שיתר התלמידים לא זכו לו ועליו סמך רבינו את ידיו. ולבסוף אף זכה לחדש חידושים משל עצמו על תורת רבו וכתבם בספריו "ליקוטי הלכות" שמהאור שבהם אנו ניזונים עד היום.
נמצא שדווקא על ידי השלמת התהליך השלם של "עיבור יניקה ומוחין" זכה רבי נתן להיות ממשיך דרך באופן השלם יותר מיתר חבריו. ככול שיהיה שלב העיבור שלם בהשלמתו כך יהיה גם שלב היניקה שלם ומשם יהיו התוצאות המפליאות שאנו שואפים אליהן – לחדש את חידושנו בעולם.
ואף משה רבינו בשל היותו כל כך עניו ומבוטל לדבר השם כעובר במעי אימו עד שזכה להמשיך את תורת השם עבור כלל ישראל ואף זכה שנקראת התורה על שמו "תורת משה".
אין לייאוש כוח אמיתי כלל
כל כוחו של הייאוש עלינו הוא כאשר אנו מאבדים את הקשר עם כוח התהליך. כאשר אנו הופכים מ"תהליכיים" לנחפזים מצפים ותובעניים כלפי עצמנו. תארו לעצמכם עובר שנולד טרם זמנו חלילה. ברור כי עובר כזה שרוי בסכנת חיים. רחמי שמיים מרובים ידרשו על מנת להשאירו בתהליך שיוביל למימוש ייעודו כאדם עצמאי ומשפיע ולא להכחידו חלילה. דווקא זירוז התהליך יאיים על עצם קיומו בעוד הסבלנות וההמתנה להבשלה משלב לשלב ירפדו אותו ברחמים ויבטחו את הבשלתו לפרי הראוי לברכה ולאכילה.
בכל פעם שהולכות ונסגרות סביבנו זרועות הייאוש מעצמנו שאי פעם נזכה להשתנות באמת הבה ונזכור כי הפתח דרכו חדר הייאוש אינו אלא החיפזון התובענות והריחוק מהיכולת לקבל את כוח התהליך.
כוח התהליך יפעל עלינו בין אם נשמח בו ובין אם נמאס בו. כשם שאשה שמואסת בתשעת חודשי הריונה ורוצה לסיים את התהליך במצמוץ עין מסכנת את רווחתה ואת רווחת עוברה כך אף אנו אם נמאס בזמן הנדרש לנו על מנת שנוכל לעבור תהליך שלם ואמיתי משלב ה"עיבור" לשלב ה"יניקה" ואז לשלב האחרון הנקרא "מוחין" כפי שקורא רבינו לשלבים הללו בתורה קה בליקוטי מוהר"ן "וְהִנֵּה בְּכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה יֵשׁ בּוֹ שְׁלושָׁה דְּבָרִים, 'עִבּוּר' 'יְנִיקָה' 'מֹחִין'. כִּי כָּל זְמַן שֶׁהַדָּבָר בְּכֹוחַ נִקְרָא 'עִבּוּר', כי הוּא נֶעְלָם. וּכְשֶׁבָּא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, נִקְרָא 'לֵדָה וִינִיקָה'. וּכְשֶׁפָּשַׁט הַדָּבָר לַעֲשׂוֹת הַפְּעֻולָּה הַצְּרִיכָה, אֲזַי נִקְרָא 'מֹחִין'."
או אז חלילה נאבד את המתנות הטמונות עבורנו בכל שלב ושלב ולבסוף נתעה מן הדרך כולה וניפול למצער בגורלו של הייאוש המרעיל והממית כל תהליך מבטיח.
אז הבה ונשמח ב"לחיצתה" הרוחנית של מדרגתנו הבאה על פתחי נפשנו ונענה לבקשתה מאיתנו שנסלול עבורה דרך להיוולד על ידי שנרתום ידינו לתהליך הנדרש מאיתנו. נסכים לכל שלב ושלב נמצא ונשמח בהארותיו עבורנו. נסכים להיות כעוברים חסרי ממשות ומשם נגדל להסכים להיות כיונקים המעבדים מידע ונבנים באיטיות ואז נזכה ונסכים להיות "מגלי דרך לעולם" כאשר נגלה את עצמנו קודם כל לעצמנו ואז לאחרים סביבנו וייהנו מאורנו אלוקים ואדם.
לא נרטון על הקצב לא נתייאש לא נתלונן ולא נאשים אלא נרכין ראשנו לרצון השם לגלות אותנו באופן תהליכי ונשמח בתוצאות הנפלאות אזר בחסדי השם בוא יבואו..
שנזכה לגלות את כל האור הטמון בנו ולראותו בוקע דרך כל ענני החשיכה הפנימיים מפזרם ומבטלם מן העולם ותתגלה מדרגת המוחין מתוכנו ברחמים וברצון !!
