נרקיסיסט הוא אדם שרואה את עצמו כהחשוב היחיד שקיים בעולם. הוא שולט באחרים כדי לספק את כול תאוותיו רצונותיו וגחמותיו והוא עושה זאת גם בדרכים סמויות וגלויות. סמויות כגון מניפולטיביות, מסכנות או נראות מאוד מרשימה וגלויות כגון ביקורת מילולית ורגשית והאשמת האחר.
הכי מעניין הוא שנרקיסיסט הוא נרקיסיסט לאו דווקא בגלל שהוא מרגיש הכי טוב או הכי חשוב מכולם אלא דווקא בדיוק הפוך. בעומק נפשו נרקיסיסט מרגיש כלום ואפס אפסים. ככול שהוא מרגיש יותר אפס כך הוא עוד יותר לא רואה שום אדם חוץ מעצמו מהסיבה שהוא רוצה להציל את עצמו מהאפסיות שהוא חווה בתוכו.
איך אדם נהיה נרקיסיסט או בעל נטיה לנרקיסיסם זה סיפור מעניין.
הכי מעניין הוא שתחת לחווית האפסיות נחה תחושה אמיתית של ערך עצום ויכולות מרשימות. אדם כזה חש בתוכו עוצמה אדירה ומיוחדת במינה. נחים בו כשרונות ויכולות הרבה מעבר לממוצע.
כך הופך הנרקיסיסט לעוגת גבינה עם שכבות.
בבסיס שלה נח יופי מרהיב עם עוצמה אדירה ורצונות להשפיע טוב על כול הסביבה.
בשכבה שמעליה נחה תחושת אפסיות. מה לאפסיות ולמיוחדות נדירה? כאשר אף אחד לא מאשר באופן מרהיב בדיוק באותה מידה את המיוחדות שלו הוא לא עומד בניסיון . מצד אחד הוא מרגיש בתוכו משהו גדול ואפילו ענק ומצד אחר אין עליו מספיק אישור חיצוני שתואם את רוממות התחושה הפנימית. הפער הופך להיות עצום!!
הוא לא מצליח לאשר את עצמו ולהיות מאושר בחלקו ואז בהעדר אישור שכזה הוא הופך לאדם שנוסק ממרומי הר גבוה עד לבקעה הבוצית הכי עמוקה. הוא מתרסק.
ואז מגיעה השכבה העליונה – בכדי לא להתפלש בבוץ אליו הוא התגלש, הוא משתמש בכול כישרונותיו האדירים כדי להשיב לעצמו את תחושת החשיבות שאיבד בתוכו. הוא עושה זאת בקול רעש גדול ובעיקר בכעס סמוי. האמירה הנפשית שלו לכול העולם כולו היא – "מה שלא נתתם לי בטוב, תתנו לי ברע! כי אקח מכם בכוח את מה שמגיע לי ואעניש אתכם על הצער שלי – אתם תאשרו לי את מה שאני מרגיש שאני על ידי שאגרום לכם סבל, אשתמש בכם ואשלוט על חייכם."
הנרקיסיסט הופך להיות מלך שעמוק בפנים מרגיש עבד שפל. מצד אחד הוא מלך שגורם לסובבים אותו להיכנע לו בין אם רצו או לא רצו מאחר שקשה מאוד להתנגד למניפולציות שלו (לסובבים יש שתי אופציות או לבלוע עד הביס האחרון או להקיא עד הנים האחרון. אין אמצע איתו). ומצד אחר הוא מרגיש עבד כי עמוק בפנים הוא יודע שהוא מכור לצורך שאחרים יאשרו את הערך העליון שלו על ידי שהוא שולט בהם, מכאיב להם, מקטין אותם ומשתמש בהם לצרכיו.
איך נמנעים ואיך יוצאים מ'לופ' כאוב ומכאיב זה?
מה שנדרש לכול אדם במטרה לשמר את בריאותו ורווחתו הנפשית היא ענווה. להיות שמח בחלקו. לראות את הטוב שיש לו.
חשוב להבין את הסוד של הענווה. ענווה אמיתית צומחת על תחושת ערך. כשאדם מכיר בערכו, סומך עליו, נותן לו מקום, שמח בו וגאה בו – דווקא החיבור לערך הוא זה שמניב מתוכו ענווה.
איך זה יכול להיות? הרי אמור להיות בדיוק הפוך. עניו יודע את אפסותו וגאוותן יודע את חשיבותו. התשובה היא שהאמת הפוכה.
כי ככול שאדם מכיר בערכו הוא לא צריך אישור חיצוני לערכו ולכן הוא גם לא צריך להתגאות על אף אחד ולא זקוק להקטין אף אחד. עניו אמיתי ממשיך להיות בעל ערך גם כשיש אחרים בעלי ערך סביבו. אין לו סיבה להתגאות עליהם אלא אדרבא הוא מתענג על ערכם שמוסיף לערכו.
לעומת זאת ככול שאדם מרגיש אפסי וחסר ערך כך הוא זקוק להוכחות לערכו (זוכרים את עוגת הגבינה עם השכבות?) בצורת הקטנת אחרים, השפלתם, תחרות איתם, קנאה בהם ועין צרה בהצלחתם. הוא יחפש דרך להביא אותם להכיר מי העליון כאן דווקא כי הוא מרגיש תחתם.
את הסוד הזה גילו לנו חז"ל במילים – "היכן שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו".
לכן בואו ניקח על עצמנו להיות ענווים אמיתיים. לאהוב את עצמנו. להעריך להוקיר וליהנות מכול הטוב שיש בנו. להודות עליו לרקוד משמחה על היותו בנו. בלי לפחד מגאווה כי יהיה מי שיזהיר אתכם מה'גאווה' שמכירה בערכה – קוראים לו היצר הרע. זכרו שדווקא ה'גאווה' בטוב שבנו היא שורש הענווה האמיתית.
שנתבשר בשורות טובות!
