ברגע האחרון כשכל ההמולה חולפת מה שמסיים את הקשר שלנו עם הסוכה זה דווקא חביטת הערבות
אותן ערבות לא חשובות שבין ארבעת המינים הן אלו שחותמות את החיבור שלנו לחיבוק של ה'.
הוא זה שפותח לנו שערי שמיים ברחמים שניה לפני החיתום האחרון.
בבחינת אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.
הכיצד?
הערבות זה החלק הכי ירוד שבתוכנו. זה שאין בו לא ריח ולא טעם.
אולי התשובה טמונה בסוד המחלוקת.
ראיתי שרבינו כותב שוב ושוב שהמחלוקת נחוצה מאוד לצמיחה של הצדיק (שבנו גם).
אף פעם לא הבנתי איך מחלוקת מגדלת ומקרבת לה'.
אולי שוברת את הלב של זה שחולקים עליו אבל אפשר להביא לשבירת הלב בדרכים רבות.
למה דווקא על ידי מחלוקת?
ולמה היא המשובחת יותר מכל הדרכים לשבור ליבו של אדם?
אתמול בלילה בשקט של הסוכה ה' האיר פניו אלי וראיתי תשובה לשאלה שאני הולכת איתה זמן לא קטן.
והתשובה כל כך פשוטה – על ידי שמוצאים דרכים לעשות שלום דווקא במקום שיש בו שיא המחלוקת כך הכי צומחים ומתקרבים לטוב שבנו שמקרב אותנו יותר ויותר לטוב של ה'.
לכן אולי חובטים את הערבות. כי למצוא שלום בתוכנו ולעשות שלום עם אחרים כשאש המחלוקת ממלא את כל ישותנו – זה מרגיש כמו להיחבט בקרקע ולרסק את האגו והישות עד עפר.
אבל באמת זו חבטה במטרה לגלות את הטוב הנסתר שבנו ובאחרים דווקא כשהוא הכי מכוסה על אף שזה שיא הכואב.
דווקא מול אלו שמוציאים אותנו מהדעת ושהכי 'מרחיקים אותנו' מעצמנו. שם נמצא את עצמנו?
כן.
כי בשביל זה עלינו למצוא בתוכנו עוגן פנימי כל כך יציב אשר רק הוא יעמיד אותנו על הרגלים כאשר מי המחלוקת ישטפו יציפו וכמעט יטביעו אותנו.
מציאת העוגן הפנימי הזה היא היא כל המטרה של המחלוקת. בלעדיו לא באמת נפתור את המחלוקת בשורש. ואיתו ממילא לא תהיה שום מחלוקת עם אף אחד.
ומי שמחפש אותו ומבקש אחריו – בסוף מוצא אותו!!
והערבות הן אלו שמעוררות מחלוקת עם המעשים חסרי הטעם וחסרי הריח שלהן.
ואת הצמיחה שלנו דווקא מולן אנחנו מביאים רגע לפני החיתום האחרון.
כי מי שמוצא את העוגן בתוכו בעת מחלוקת מתחבר עם צור מחצבתו שבתוכו.
