קרה לך שהרגשת שאם תהיי את, מי שאת באמת כמו שאת בחדרי חדרים, תאבדי את האהבה, האהדה או הכבוד שכל כך חשובים לך?
אז אולי ינחם אותך לדעת שאת לא לבד בזה! יש איתך עוד כמה וכמה מאיתנו. רבות ורבים. כולנו גם קצת ככה או אולי הרבה ככה..
אבל נו.. אי אפשר להמשיך כך לעולמים. הרי עד מתי אפשר להסתיר את עצמנו בלי להרגיש מלאים, חיים ושמחים?!
האמת היא שאי אפשר.. המחיר של הריקנות הפנימית כבד מידי.
יגיע הרגע שבו נהיה חייבים לעצמנו להכיר את ה'עצמנו' הזה שאנחנו כל כך מסתירים מאיתנו ומאחרים. לעשות איתו שלום אמיתי. באופן חד פעמי ושורשי. ואז נתחיל לגלות איך החברות שלנו עם עצמנו משתפרת פלאים..
הכירי את ליאל. היא התגרשה לפני שנה. אלו היו גירושים כואבים ופתאומיים. ליאל נשארה פצועה מפני שהיא הרגישה שמעולם היא לא באמת 'היתה שם' בנישואים שהתנפצו לה בפנים. היא רק היתה עסוקה כולה כרובה לרצות את בעלה (לשעבר). היא לא ידעה מי היא בקשר איתו ומי היא בינה לבין עצמה.
ועכשיו ליאל אפילו לא רוצה לצאת לפגישות. היא לא סומכת על עצמה שתדע להיות 'היא' בלי לפחד. היא בטוחה שאם היא תהיה 'היא' יידחו ממנה ולא ירצו קשר איתה. לכן מעדיפה לוותר מראש. גם על עצמה וגם על בעלה העתידי שאולי יום אחד יבציע אל תוך חייה.
שאלתי אותה."את מה בך את מסתירה מעצמך?" וגם "מה יש בך שאם יגלה ירצו לעזוב אותך?"
ליאל שתקה ארוכות.. ואז הסמיקה. פניה התעוותו והיא אמרה "אני חסרת שליטה. אני יכולה לומר דברים חסרי טאקט. להעליב. לעקוץ בלי שארצה. זה פשוט יוצא לי. בלי שליטה. וזה נורא! אני מרגישה שיש בתוכי משהו שהוא 'יותר מידי' " ידייה כיסו את פניה ודמעות ביצבצו בשולי עיניה הענקיות.
פתאומיות נעצה את מבטה בעיני. ספק מיואשת ספק מלאה תקווה שאולי סוף סוף יימצא הפתרון עבורה. הבנתי שהיא מצפה ממני לחלץ אותה מהתקיעות שבתוכה.
הסוד הגדול הוא שדווקא כשאנחנו רוצים להחלץ מתקיעות אנחנו צריכים להיכנס אליה!
ביקשתי מליאל ש'תתקרב' לחסרת הטאקט. אל זו שנטולת שליטה על עצמה. אם תכיר אותה תוכל לזהות איך ומתי הפכה להיות 'יותר מידי' ותוכל להשיב אותה לאיזון בלי שתצטרך להמשיך לקבור אותה בתוכה.
"אספר לך סיפור הזוי" אמרה לפתע "פעם אחת עשיתי מפגש דמיוני ביני לביני. במפגש הזה הייתי שתיים" לרגע הפכה מחוייכת "ה'אחת שאני' פגשה את השניה שהיא גם אני. ואז הראשונה באה לקראת השניה בכוונה לתת לה חיבוק אוהב. חיבקתי אותה ואז הורדתי לה סטירה" צחוק מתגלגל .. שתיקה.. "פשוט שנאתי אותה! כעסתי עליה. זה שנים שהיא קברה אותי ועכשיו היא באה לתת לי חיבוק ונשיקה?!" המבט בעיניה חיפש אישור שאני מבינה אותה.
"אז אני מבינה שזו שנתנה לך סטירה זו היא חסרת השליטה? הבנתי נכון?" ניסיתי לקלוע לרחשי ליבה..
"כן! כן!" ענתה "ותשמעי את השיחה ביניהן. חסרת השליטה שהיתה מוחבאת אמרה: כל השנים חשבתי שאני הקטנה שקבורה ושאסור לי לפצות פה. אבל עכשיו אני רואה שאני יותר גדולה ממך. יותר מעניינת ממך. אני מלאת שמחה וחיות ואת גוש של פחד ותו לא!"
ליאל ה'שניה' לא נשארה חייבת "אבל את מגזימה. אין לך גבולות. סיבכת אותנו מספיק. כדאי שתביני את זה ומהר. את פשוט יותר מידי. וזה נורא!"
הקרב בין חלקיה השונים שקיים בתוכה ממילא ושהתגלה זה עתה, נמשך דקות ארוכות. זו מטיחה בפחד החונק והבולם וזו מטיחה בחוסר הגבולות שלבטח יסבכו אותן עם הסובבים.
עד שהבליחה בדעתה המסקנה "חייבת להיות דרך אמצע!" אמרה "הרי שתיהן האמת שלי. לכן חייב להימצא הפתרון בו שתיהן תהיינה 'אני' בלי שיריבו ביניהן" שוב נעצה בי מבט וסימן השאלה שוב ריחף באויר.
"מה דעתך?" שאלתי "איך הן יעשו שלום ביניהן? איך תוכלי לגלות את עצמך לעולם בלי לפחד שתהיי יותר מידי?"
התשובה לא אחרה להגיע "אחת תביא את הצבע והשניה תביאי את המסגרת. אביא את כל הצבעוניות שלי בלי שאעבור את הגבולות שהשניה תציב" ההצעה המפתיעה סחטה ממנה אנחה עמוקה. שקטה. מקלה. שתיקה….
ליאל הסכימה עם ליאל. היא יצאה מחדר הטיפולים כששתי הליאל שבה שלובות ידיים. מרוגשת. לא מאמינה למה שקרה. נגמר הקרב בתוכה. היא כבר לא צריכה להסתיר את עצמה. ליאל היא כבר לא הקבר של עצמה.
