"אין בינינו רכות" ככה התחילה השיחה עם נירה הכואבת את היחסים עם בעלה. "אבל יש בינינו בלי עין הרע המון ביקורת והמון כאב ופגיעות הדדיות זה בזו" המשיכה בציניות. היא נראתה מיואשת וכאובה "בקיצור, אבוד!"
נשמתי רגע להכיל את הכאב העז שמילא את חלל החדר. והבטתי בה בשתיקה מחכה לראות לאן היא תוביל את השיחה אחרי אמירה מיואשת זו.
"אני כבר רגל בחוץ" היא פסקה בטון ספק רועם ספק מרוסק.
לא פעם דווקא ייאוש במערכת יחסים הוא הוא הפתח לשינוי דראמטי בתסריט הזוגיות,
"מה הכי בלתי נסבל מבחינתך בהעדר רכות ביניכם?" שאלתי מנסה להבין את עוקץ הצער
"שלא הצלחתי" התשובה שלה הפתיעה אותי כדרכה של הנפש להפתיע "אישה כמוני אמורה ליצור יחסים יפים עם בעלה והיחסים בינינו הם כישלון".
"מה לדעתך הוביל לכישלון הזה?" הפעם זה היה תורי להפתיע אותה.
היא בהתה בי בעודה ממלמלת "שאלה טובה.."
לקחה את הזמן שלה וענתה, "הפסקנו להיות חברים ברגע שנולד הילד השלישי והעומס הפך לגדול. עם התגברות העומס כך גם התגברה הביקורת שלי עליו. עד שהרקיעה שחקים. הודעתי לו שהוא לא מספיק תומך. כנראה שזה הרחיק בינינו. זה עד היום הסיפור שלנו – הביקורת שלי, והבריחות שלו"
שתקתי כדי שנירה תפנים לרגע את מה שאמרה. והיא המשיכה:
"אני מבינה שלא ידעתי לקרוא לו לצאת מהפחד שאפף אותו עם גדילת המשפחה" היא שוב שקעה בהרהורים כמעט מתעלמת מנוכחותי "במקום לקרוא לו שפטתי כעסתי וביקרתי.. שוב שקעה בהרהורים,
"מסתבר.. היא שבה לנעוץ בי מבטה "שאני זו שהכנסתי חוסר רכות בינינו. הוא ברח על נפשו והצטדק לאורך כל הדרך. וגם לא חסך בהאשמות כלפיי".
הבטתי בה בהערכה כהבעת תמיכתי באומץ ליבה לזהות אמת לא מחמיאה.
"מה היית עושה אחרת לו לא וויתרת על הרכות שביניכם בזמן שהוא התקשה לתמוך במשפחה ההולכת וגדלה?" ניכר היה עליה ששאלתי נעמה לה. כאילו שנים חיכתה לשאלה הזו.
"הייתי קוראת לו" מלמלה, שבה לדבר אל עצמה "במקום להטיח הייתי משתפת אותו בצורך שלי שיהיה איתי. בעיקר.." הוסיפה לאחר שתיקה קצרה "הייתי מרפה מהאחריות הרבה שלקחתי על עצמי. הייתי ממתינה לו למצוא גם הוא את חלקו ב'קלחת' היומיומית. וכנראה ככה הייתי 'נשארת איתו' במקום לנטוש ולבקר אותו".
בהבנת תנועות הנפש הולכי המדבריות הלוא הוא יסוד האש ממהר לקחת אחריות על אי הסדר שסביבו ובמקביל אץ לבקר את אלו שמפזרים לו את הסדר. כך למעשה הוא כורה לעצמו את בור האחריות לא לו, ומייצר יחסים קשים עם הסביבה. וכל זה במקום להתחבר ליכולת הנדירה שלו להאיר דרך מדויקת ועמוקה ובסבלנות חומלת עבור הסובבים ובכך להרוויח גם סדר מרפא וגם קשר מחזק.
נירה התנערה ממחשבותיה, "אני רואה שלקחתי על עצמי תפקיד שהרחיק ביני ובין בעלי והכניס אוירה ברזלית בקשר בינינו". כשהיא פקחה עיניים פגשתי במבט נחוש ומלא התקווה.
היחסים בין נירה ובעלה שינו כיוון..
אמנם נדרש לבעלה זמן להפנים שהוא פסק מלהיות מטרה לחיצי ביקורת גלויים וסמויים ובמקביל לחסוך את חיציו הוא.
בשלב הבא הוא גילה מחדש כמה הוא משמעותי לאישתו ושיש לו, כן, בדיוק כמו שהוא, הרבה מה לתת לה ולמשפחה שעד לפני זמן לא רב בלבלה את אמות סיפיו.
נירה מצידה "יצאה לחופשה" כדבריה. היא כבר ממש לא ממהרת לפתור כל בעיה ולזרז את כולם לעמוד בקצב של הסדר והארגון שהיא דהרה לעברם עד לא מזמן. ו.. היא "מוחלת" כדבריה גם לעצמה וגם לסביבתה על אנושיות מוגבלת ולא "חלקה".
והכי מפליא שדווקא אז היא מספיקה לעשות יותר ובכיף ואפילו משרה אווירה נעימה סביבה.
בתובנת תנועות הנפש זה הולכי המדבריות הלוא הוא יסוד האש , שלוקח אחריות על התקתוק המופתי של כל מטלה ושוכח את רווחת עצמו ואת יכולותיהם של הסובבים אותו.
במצב של איזון הוא נשאר 'תקתקן' ואחראי אבל בקצב האמיתי שלו ושל הסביבה.
כך הוא הופך לדמות אהובה מאוד על הסביבה וגם גורף הרבה הערכה.