מסופר על סערה נוראית שפקדה את הכפר.
גגות של בתים התעופפו באויר כמו אלומות קש.
חלונות התנפצו. עגלות מפוארות התפרקו לערמת עצים.
בשוך הסערה יצאו האנשים ממחבואם בעומק האדמה, וגילו שבר וחורבן ששלט בכל.
להפתעתם רק אחד לא נשבר ונשאר שלם ויציב ואיתן…
אלומת קני סוף ירוקה ורעננה שנעה בשלווה עם הרוח.
כי בהגיע רוח הסערה נעה האלומה איתה אנה ואנה ..
כשהסערה השתוללה לצפון נדה האלומה גם היא צפונה.
וכשהרוח אצה במהירות בזק לדרום נעה ונדה האלומה גם היא לדרום..
כך הם עם ישראל. נעים ונדים בראשם לתהפוכות הזמן. ושוב קמים על רגליהם ומבקשים את בעל הבירה שיחבק אותם בתוך ההרס והחורבן.
אמונה כנועה ששוכנת בלב היהודי לא שולט בה השברון אלא מתחדשת היא עם תהפוכות הזמן ומגלה אור חדש שעוד יאיר ויאיר.
בעוד שגאים ונישאים מתפזרים עם הרוח שנעה בניגוד לרצונם.
לעילוי נשמתם הטהורה של אלו שמסרו נפשם על קידוש השם בכל הדורות.
אלו שחיים ואלו שכבר לא איתנו יותר.
עם כולם נתעלה ונתקדש ונחסה בצל שמיי רבא.
