בס"ד
ימי בין המייצרים הינם ימים הקוראים לנו להתבוננות פנימית. עצם העובדה כי אנו מנועים משמיעת מוסיקה, אכילת בשר, שתיית יין ועוד ייתר ההלכות הנוהגות בבין המייצרים – באופן טבעי מכנסת אותנו פנימה ומעוררת אותנו לחשבון נפש. כמובן שניתן להתעלם מקריאת הנפש המזמינה אותנו להתכנסות ולהתבוננות ולכאורה "להלחם" בימים הללו ולנסות להתעקש "להמשיך כרגיל". אך הרווח יהיה ללא שיעור גדול יותר אם נעצור לרגע ו"נסכים ללכת עם הזמן הקורא לנו".
הקריאה להתבוננות פנימה אינה אלא במטרה אחת ויחידה – לעזור לנו לגדול ולחזור להיות מה שאנחנו באמת – חלק אלוק ממעל! אז אם כבר עצרנו ואנו מוכנים ומזומנים להכיל שינוי בנפשנו הבה ונשקיף על מסר התקופה. שני בתי המקדש נחרבו ואנו עומדים ומצפים לבניין בית המקדש שלישי שעליו נאמר שלעולם יעמוד על תילו ולא ייחרב.
המסר הוא – התבוננו וראו על שום מה ולמה נחרבו בתי המקדש וקחו עצה לנפשכם כיצד לחיות חיים של בניין הנפש ובעקבותיה בניין בית המקדש.
שקולה שנאת חינם כנגד עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות
שני בתי מקדשינו נחרבו בשל מעשינו שהיו לא מדויקים לאמת ולרצון השם. בית המקדש הראשון נחרב על שום עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות ובית המקדש השני נחרב על שום שנאת חינם.
שואל בעל הנתיבות שלום (הרבי מסלונים) הכיצד יתכן שזה שקול כנגד זה? דמיינו בנפשכם מאזניים בהם מונחים על כף אחת מעשים כגון רצח , הלבנת פנים, בגידות, השתחוות לפסלים ושכגון אלו ועל הכף השנייה מונחים נטיות לב דקות מן הדקות אשר רק השם אשר יראה ללבב יוכל להבחין בהם. ושתי הכפות עומדות מאוזנות ואף כף לא נוטה מחברתה.
כיצד יתכן שנטיות לב שאין בהן עשייה ושהן תלויות בלב ככתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" עומדות באותו משקל כמעשים בפועל ממש ושיש בהם לוא חמור מן התורה ואף מעשרת הדברות "לא תרצח" "אנוכי השם אלוקיך" ו "לא תחמוד אשת רעיך"?
ותשובתו על דרך המשל – שונים מעשי בן המלך ממעשי עבד המלך. בעוד העבד כל מעשיו נתונים תחת השיקול שלא לקבל עונש מהמלך, בן המלך כל מעשיו הם במטרה לעשות נחת רוח למלך. בן המלך לא רק שלא מעוניין להכעיס את המלך ולעורר אותו להענישו הוא שואף לראות בשמחת המלך ובנחת שירווה ממנו. (כך היא דרך הבן – בסתר ליבו הוא מייחל לראות את ארשת הנחת שתתפשט על פני אביו בהביטו בו ובמעשיו הטובים. כל כולו דרוך ומייחל לראות את שמחת אביו ממנו. ואף האב כל מעשה ומעשה של בנו חרוט בליבו ומגיע עד לנימי ליבו הדקים ביותר. – בדרך אגב ניקח מוסר לנפשנו לזכור עד כמה חשוב להראות פנים שוחקות ואוהבות לבן, ועל אותו משקל כמובן גם לבת, כדי שלא ייקח את הצורך הזה וינסה למלאת אותו ממקומות אחרים..)
ולענייננו – מאחר ואנו בנים למקום אותו מהלך בדיוק קורה בינינו לבין אבינו שבשמיים. כל מעשה שלנו מגיע עד ל"נימי ליבו" העמוקים ביותר של בורא עולם ומשפיע "בליבו" נחת וברכה או חלילה צער וחרון אף.
ועל כן דווקא משום ערכינו וחשיבותינו בעיני אבינו שבשמיים כאשר יש בינינו שנאה מצטער אבינו עד לעמקי נשמתו ומתעורר מכך צער וחרון אף "בליבו" בדיוק כמו שמעשים כגון עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות מעוררים צער וחרון אף.
קשה עלי פרידתכם
על כן אומר לנו בורא עולם "קשה עלי פרידתכם".. ומסביר בעל הנתיבות שלום "קשה לי לראות אתכם נפרדים זה מזה ורואים רע זה בזה. אמנם מותר לכם לא להסכים זה עם זה. ואף להתווכח זה עם זה אך לעולם לא לשנוא זה את זה ולראות זה בזה כאדם רע עד כדי שתרצו לנקום ולהיפרד".
בימים אלו עלינו לחפש כיצד נתרחק משנאת חינם על מנת שלעולם לא נגרום שוב צער לאבינו. על כן עלינו לשאול ולחקור – מה השורש של שנאת חינם? מה מביא אדם לשנוא את אחיו? האם מעשיו הרעים או שמא השוני בינו לבין אחיו?
התשובה היא – שנאת אדם את עצמו היא זו המביאה לשנאת חינם עם חברו. כאשר יש פירוד ומחלוקת בתוך נפשנו פנימה לא יאוחר היום בו נמצא רע גם בסובבים אותנו. מאמר הבורא "קשה עלי פרדתכם" מתכוון גם לפירוד הפנימי בתוך נפשנו.
כאשר יש בתוכנו נחת פנימית, שמחה, הערכה עצמית ואנו מכירים בערך עצמנו ושמחים בחלקנו הרינו הופכים להיות אוהבי הבריות ולעולם לא נראה בהם רע. ואף אם נמצא בהם רע נדע למחול ולסנגר על אותו רע.
אוהב שלום ורודף שלום
כדוגמת אהרון הכהן אשר ליבו היה נקי מכל סיג. כאשר הולך משה רבינו לקראת מצרים כדי להושיע את ישראל ובליבו חשש שמא אחיו הבכור יקנא בו ולו בשמץ ניצוץ של קנאה על שזכה למנהיגות אומר לו בורא עולם למשה רבינו "ושמח בליבו". ליבו של אהרון כה נקי וחלק שלא רק שלא יראה לך פנים של קנאה ושנאה אלא אף בסתר ליבו ישמח איתך על גדולתך. כזה היה ליבו של אהרון הכוהן ולכן זכה להיות אוהב שלום ורודף שלום על שום שראה רק טוב בכל אחד ואחד מישראל אף ברחוקים ביותר. ואף זכה לכהונה גדולה ולחושן המשפט (קובץ האבנים הטובות המייצגות את היופי הטמון בכל אחד משנים עשר השבטים) שהיה נתון על ליבו הטהור.
להשתחרר ממלתעות השלילה
לעומת זאת נדמיין אדם ש"מקרי החיים" שעברו עליו חרטו בליבו כאב. אם לא ישכיל למצוא את הטוב הטמון בהם ימצא את עצמו טובע במחשבות רעות ורגשות שליליים ומשם במהרה אף יטה להאשים את הסובבים אותו בכל דבר רע שיקרה לו ירגיש שפגעו בו וימהר למצוא בהם דופי. תעצומות נפש ידרשו ממנו על מנת שיוכל לעצור ולחשוב "היכן טעיתי שכך קרה לי והכיצד נפרדתי מראיית הטוב? היכן איבדתי את מלכותי על חיי עד כדי שחדרו לליבי מחשבות ורגשות שליליים?"
אף אחד מאיתנו לא מושלם. על כולנו עוברים ניסיונות ותעתועי היצר משטים בליבנו פנימה בכל יום ויום. אך אל לנו לשכוח! לעולם מטה המלכות הוא בידינו. לאל ידינו לקחת אחריות על מה שקורה לנו וללמוד מכך כיצד עלינו לגדול ולגלות אור חדש בתוכנו. אל לנו חלילה להשליך את החכמה מאיתנו ולהאשים את האחרים ואף לעיתים את הקב"ה במר נפשנו.
נדרשת מאיתנו גבורה עצומה כדי לעצור את האש הבוערת בקרבנו (אש של מידות רעות או של תאוות רוחניות וגשמיות) ולהפוך אותה לאש של כור היתוך של התבוננות פנימית עד כדי שהיא תצרף אותנו "כצרוף הכסף".
למשל אדם שחווה בילדותו תחושות של נטישה ובדידות. הוא מרגיש שלא ראו את המיוחדות הטמונה בו ולא כיבדו אותה. במקרה והוא לא ישכיל לעבד את הכאב הזה הנטוע בו מילדותו יתכן מאוד ובכל מקרה בו היא ירגיש שמא לא מספיק מכבדים אותו יתעוררו בו רגשות עזים של כעס ורצון לנקמה או לחלופין של ייאוש ושנאת עצמו.
רק אם ישכיל להתבונן בחוויית הילדות הזו, להכיל את רגשותיו הקשים ואז "להפוך את הפור" עד כדי שהוא עצמו יראה בעצמו טוב וילמד להעריך את עצמו בעצמו או אז ישתחרר מאחיזת מלתעות השלילה ויזכה לראות טוב בעצמו ובאחרים.
ויוציאו דיבת הארץ
חטא המרגלים קבע בכיה לדורות. בתשעה באב לפני אלפי שנים חזרו המרגלים מתור את הארץ ולא מצאו בה טוב. דבריהם נכנסו בלב העם עד כדי שחזר ליבם מהרצון לכבוש את ארץ ישראל המובטחת. בתשעה באב בכו לחינם והקב"ה קבע בכיה לדורות. תמוה הדבר כי אף בהיותם "אנשי שם" רמי מעלה ראשי שבטי ישראל בכל זאת לא השכילו לראות את טובה של הארץ הקדושה. הכיצד?
מסביר רבי נתן שהמרגלים היו במדרגה גבוהה יותר ממדרגת ארץ ישראל. בעוד הארץ הקדושה היא במדרגת אמונה המרגלים היו במדרגת דעת. דעת בהיותה ידיעה ברורה של האמת היא גבוהה יותר מאשר אמונה בלבד בלי ידיעה ברורה. לכן המרגלים לא רצו להיכנס לארץ ישראל. קשה היה להם לרדת ממדרגתם של דעת ולהתחבר למדרגת האמונה. הם לא הצליחו להבין את הקשר בין ירידות לעליות. הם לא השכילו להפנים שהאמונה במהותה גבוהה יותר מהדעת מאחר והאמונה בהיותה חסרון ידיעה היא בסיס לידיעה חדשה. הם רצו להישאר במדרגתם ולא זכו לראות כי דווקא על ידי ירידתם הם יזכו למדרגה גבוהה יותר שלא הכירו.
אך בל נשכח שמדובר באנשים גדולים. כל המהלך הזה קרה בעומק נפשם והיה סמוי ומסוכן. לא לחינם הוסיף משה שם להושע תלמידו והפכו ליהושע. ולא לחינם ברח כלב בן יפונה להשתטח על קברי האבות להינצל מעצת המרגלים.
תעצומות נפש אדירות נדרשו מהמרגלים כדי שיוכלו שלא לאטום את עיניהם מהאמת ולא ללכת אחר תאוות ליבם אף בהיותה רוחנית ושואפת לקדושה. לו רק היו משכילים לחשוף את תאוות ליבם והיו מתבטלים לרצון השם היה בכוחם לבלום את המצוקה שחשו בהיותם נאלצים לרדת ממדרגתם בתוך תוכם ולראות טוב בארץ ישראל. אך הם לא הצליחו להחזיק את הפירוד שקרה בנפשם בתוך תוכם ובמקום לזהות את הרע שהתעורר בם ראו אותו בחוץ – בארץ ישראל. ולכן הוציאו את דיבת הארץ לרעה.
על הטעות הזו בה גדולי ישראל לא אצרו את פירוד ליבם בתוכם והשליכו אותו על ארץ ישראל אנו משלמים עד עתה. ולכן דווקא עתה לאחר החורבן בכל פעם שנבלום את הרע המתעורר בנו המביא אותנו לפירוד מהטוב שבנו ולא נשליך אותו על הסובבים אותנו בכך נתקן תיקון גדול גם בנפשנו וגם בכלל גורלם של ישראל.
לחזר אחר אבדתו
כמה הורים שחוו חוויות ילדות קשות ממשיכים אותם על ידי שמתנהגים בדיוק באותה מידה אל ילדיהם? וכמה צער נגרם להם עצמם בשל כך? לא חייבים להמשיך את "מעגל העוני" הרגשי הזה הלאה והלאה אל תוך חיינו. בכוחנו לעצור לרגע ולאצור את האמת בתוכנו ולבחור מחדש. לבחור להתנהג אחרת. לבחור לחפש מילוי ופיתרון לשאלותינו מתוך הרחבת המחשבה והלב ומתוך התבוננות בעין אמת על עצמנו. יתכן כי על כן נקרא בית המקדש "בית הבחירה" – מלשון היכולת לבחור בטוב ובאמת.
למקום הזה של הפירוד הפנימי קורא רבי נחמן "אבדה". שכחה אומרים חז"ל הינה בחינת אבדה על אשר שאדם מאבד משהו שהיה לו קשר מחשבתי עימו. חז"ל אומרים כי שכחה ירדה לעולם כאשר משה רבינו ירד מהר סיני וראה את חטא העם בעגל ומיד שבר את הלוחות. עצם שבירת הלוחות יצרה שכחה. איבוד הקשר הישיר עם התורה והקדושה. כך גם איבדנו קשר עם נשמתנו כי הפסקנו לזכור באופן מתמיד את קיומה בקרבנו. איבדנו קשר עם האמת הפנימית המפעמת בתוכנו.
ובידוע כי ב-יז תמוז מתחילים ימי בין המייצרים ולא פוסקת לחיצתם על נפשנו עד אשר בסופו של דבר נחרב בית המקדש ונשבר ליבנו בקרבנו.
מכאן שבכל פעם שאנו זוכרים את נשמתנו, את האמת הנחה במעמקי נפשנו, אנו מחזירים עוד חלק מהאבדה חזרה אלינו ומחברים עוד חלקים משברי לוחות ליבנו. הופכים להיות אחד בתוכנו ולא פרודים ושנואים על עצמנו. ומתוך אחדות פנימית זו בנקל נוכל לאהוב זה את זה ולהעלות נחת רוח השמיימה לאבינו השמח באחדותנו הפנימית והכללית. נחת רוח אשר תעורר שפע וברכה שיביאו לבניין בית המקדש שאין אחריו גלות.
כך גם נראה בקשר ביו בני זוג. הרבה מבעיות שלום בית נובעות מכך שבני הזוג נוטים להאשים זה את זה במצוקות הפנימיות שלהם. הבעל שבור כי היא לא מחייכת אליו והאישה שבורה כי הוא לא מתייחס אליה. אך אם ישכיל כל אחד להפוך את מצוקתו לחיפוש אחר קשר מחודש עם עצמו ונשמתו מבלי להשליך את הקושי הזה על "אחרים" דהיינו בן הזוג או אז הוא ישכיל לראות כי הסיבה שהיא לא מחייכת הינה כי קשה לה וירחם עליה והיא תשכיל לראות שהסיבה שהוא לא מתייחס הינה כי הוא טרוד במצוקתו ותרחם עליו ואז יגדל השלום לא רק בתוך ליבנו פנימה אלא אף בתוך בתינו.
שנזכה לאחדות פנימית בתוכנו ובינינו ונזכה להעלות נחת רוח למלך העולם עד אשר יתעורר אלינו באהבה גדולה ויבנה את הבית הגדול והקדוש המשקף את החיבור בינינו לבינו.
