"חגגתי יום הולדת לפני יומיים" נגשה אלי תלמידה.
משהו בטון שלה לא נשמע חגיגי כל כך.
ואכן מיד לאחר ברכות המזל טוב הוסיפה:
"אבל שמעי סיפור מעניין שקרה לי ביום ההולדת"
עיניה נדלקו משהו, "בעלי הפעיל בסלון דיסק עם שיר שהנכדות זימרו בקולות מתוקים וקצביים, 'היום יום הולדת לסבתא אנחנו אוהבים אותך', וכל זה.
תקשיבי.. נמסתי.. הרגשתי כל כך אהובה, ועטופה. בעומק הלב התגנבה בי תחושת הצלחה מסחררת. לא היתה מאושרת ממני"
ליאורה עצרה משטף דיבורה אך לפני שיכולתי להשתתף בשמחתה אמרה: "ואז זה קרה.. בעלי אמר בתום לב שאת השיר הזה מצא היכנשהו בארכיון שלו ושכנראה הילדות שרו אותו לאמא שלי עליה השלום לפני חמש שנים.." שתיקה. חיוך. מבט רב משמעות.
"בום!!! תביני.. זו היתה נחיתה לקרקע. לא צריך להסביר, נכון? ואז.. שמעתי את הקולות רבים בתוכי.
קול אחד אמר 'איזה ביזיון! ️ את חשבת שהכינו לך שיר? יקרה, את לא אהובה כמו שחשבת'.
אויר ההרים שמילא את ראותיי התפוגג.
אבל אז נזכרתי בכל מה שלמדנו וקול אחר הרים את ראשו: 'רגע! בעצם מה השתנה? הרי אני אותה אני, לפני השיר, תוך כדי השיר וגם לאחריו. אני עצמי, עצם עצמי, לא באמת השתניתי. רק היחס שלי לעצמי הוא זה שהשתנה.
וסליחה!! אם לפני רגע הייתי בפסגת העולם כי שרו לי שיר אז אני כבר לא אותה אני כי השיר נמוג ונעלם מחיי? הי!! אני רוצה להישאר אהובה ומצליחה בעיני עם או בלי שיר!"
החיוך שעל פניה והעיניים הזוהרות המשובצות בפניה אמרו הכל.
"את לא מבינה איזה תחושה של חופש מילאה אותי. פשוט המשכתי לאהוב את עצמי גם בלי השיר ובלי קשר לשיר. רק כי אני פשוט חברה של עצמי וכי אני חיה מהחיות שלי עצמי ולא מהחיות שמזריקים לי עם שירים או לא יודעת מה.." .
עיניה הבוערות משמחה חיפשו את ההבנה בעיניי.
ואכן, המבט שהחלפנו ספוג היה בהבנה עמוקה. כממתיקות סוד. מובן היה שזו היתה מתנת יום ההולדת שקיבלה מעצמה ומבוראה.
