כמו ההבדל בין נוף מרהיב של הרים גאים לבין נמלה קטנה שמפלסת את דרכה בין אבנים עם קליפת גרעין חמניות ענק אחוז בין שיניה הנמליות.
כשאנו צופים על נוף מרהיב של מפלי מים ענקיים זורמים בין הרי ענק מתנשאים, ממלא את האופק, מיד מתפשטת בנו התחושה שיש בורא לעולם.. וכי מי יכול היה לברוא עולם כזה מדהים אם לא הוא בכבודו ובעצמו?
אך כשאנחנו מסתכלים על נמלה הנאבקת עם "הרים וגבעות" במטרה נחושה להביא את "טרפה" הגדול מגופה פי כמה וכמה אל קינה – אנו מרגישים שבטח השגחת הבורא נמצאת איתה עם כל צעד וצעד. והרי אם לא כן, אז מהיכן היא שואבת כוח להמשיך ולהתמודד?
מאותה הסיבה נאמר על השבת (שהיא בחינת אמונה) בשני מקומות שונים פעם "זכר למעשה בראשית" ובפעם אחרת "זכר ליציאת מצרים". זכר ל "מעשה בראשית" – זכר לאותו נוף מרהיב שיד השם נגעה בו ופסלה אותו ביצירתיות א-לוקית מובהקת – זכר לכך שהקב"ה מנהיג את עולמו ביד רמה.
וזכר ל "יציאת מצרים" – זכר לעובדה שהשגחת השם הפרטית מלווה אותנו בכל הכאבים והמייצרים הקטנים והגדולים שבנפשנו ובחיינו – ידו תמיד אוחזת בנו ומצילה אותנו מהם פעם אחר פעם ברחמים גדולים.
זה בדיוק ההבדל בין אמונה בכלליות לאמונה בפרטיות.
ומי משניהם לדעתכם יותר גבוה? נוכחות השם בהרים המתנשאים אל תוך האופק או בנוכחותו לצד הנמלה הנאבקת על חייה?
ובכן – יותר גבוהה היא הידיעה שהקב"ה נמצא עם הנמלה (נכון ניחשתם – אנחנו) בכל דרכיה, בכל עליותיה ובכל ירידותיה … ולעולם .. לעולם לא עוזב אותה לבדה…
אחחח אשריכם ישראל….
