מדוע אני מכינה הרצאה שעתיים למרות שהעברתי אותה 5 פעמים

לפני שאני מוסרת שיעור בבית הספר להכשרת תלמידותיי לטפל בשיטת ה"גשטאלט היהודי" – אני משקיעה שעתיים לפחות ולעיתים גם שלוש כדי לעבור עליו. וזאת למרות שמסרתי את השיעור הזה לפחות כבר חמש פעמים ולעיתים גם שש.

מודה שלעיתים המהלך הזה נראה לי עצמי מוזר – והרי את השיעור הזה מסרתי ברציפית כמה שנים.
מדוע אני צריכה להשקיע בו עוד שעתיים נוספות? לשנות את המבנה שלו. לדייק את המסרים. להוסיף קטע שיבהיר יותר את הנקודה או לצרף מובאה מדהימה מכתבי רבי נחמן.

אפילו הדוגמאות הקליניות של טיפולים מהקליניקה הפרטית שלי – אותן מסרתי בשנה הקודמת – עוברות גם הן דיוק הבנתי נוסף כדי שנוכל להפיק מהן הבנת נפש עמוקה יותר.

האמת היא שהתייסרתי מהמהלך הזה.. הטרידה אותי השאלה – לעולם זה לא ייגמר? תמיד אצטרך לעמול? לדייק, לשפץ, לשנות?

לקח לי זמן להסכים עם זה – אבל התשובה היא "כן!!"

כשהפנמתי את ההבנה הזו הכל התהפך.

הייסורים שחוויתי בשל התנועה הבלתי פוסקת הזו בצורת הכנה חוזרת ונשנית לקראת כל שיעור (שנתפסה בדעתי כסיבה לחוסר מנוחה) – הפכו לתענוג יצירתי נובע וחי.

יש בהבנה הזו הכנעה לסוד גדול – לעולם הרגע הבא לא ידמה לרגע שעבר. לעולם מה שהיינו אתמול לא ידמה למה שאנחנו עכשיו או למה שנהיה מחר..

לעולם ככול שגלגלי הזמן ישאו אותנו קדימה – נהיה אחרים. חדשים.

מנוסים יותר, מדוייקים יותר. משופשפים יותר. מבינים יותר את עומקה של "הנקודה".

אין לזה סוף!!!

אין במה להילחם ..

רק לתת לזה לקרות לנו.