הכירי את אורנה. היא אם ל8 ילדים עליזים ושמחים, היא מנהלת חיים מלאי עשייה, אבל עמוק בתוכה היא שרויה בחשיכה.
"החיות שלי קבורה בתוך החושך שבי" היא מספרת. כבר מיואשת.
"כמה זמן שאני מנסה לצאת מהבור וזה לא הולך. בתוכי אני מתה. אני לא מאמינה שאי פעם אוכל לחיות באמת. אני יודעת שבתוכי יש חיות צבעונית אבל היא רחוקה ממני שנות אור".
את אורנה אני מלווה כשנה.
היא עשתה דרך ארוכה והפכה מלהיות אישה מוזנחת ברגש ובלבוש לאישה שחוברת עם חברות טובות, אישה שקיבלה קידום בעבודה ועדיין היא חותרת דרך למצוא ולממש עוד קצת יותר את החיות, העוצמה והייחודיות שבה.
היא יודעת שעמוק בתוכה יש 'אורנה' מלאת חיים וצבע. אמנם היום היא כבר לא שקועה ב'רע' שאותו הכירה בבית הוריה שדגלו בסבל כדרך חיים וכתפיסת עולם. אבל עדיין העיקר חסר מהספר.
אורנה עדיין ממשיכה את דרכה של אימה – סבל, האשמות כלפי השם וכלפי כל העולם כולו, ייאוש מעצמה והינעלות חזקה ב'רע'.
ביקשתי מאורנה שתצייר על דף את החיות הצבעונית, את החושך ואת היחסים ביניהם. תראי את מה שהיא ציירה.
את רואה את נקודת החיות הקטנה מתחת לבסיס היציב של בור שחור וחשוך שעליו היא עצמה עומדת (הפס החום) ובתמיכתו היא פועלת בעולם?
זהו סיפור חייה. כרגע.
ביקשתי מאורנה לעשות דו שיח בין החיות הקבורה והנסתרת שבה לבין היציבות הענקית והשחורה רווית הסבל, שמאשימה את השם, אותה ספגה מאימה.
החיות אמרה לבור השחור:
"אתה רוצה לשלוט על החיים שלך על ידי שאתה מאשים את כל העולם ואת השם. אבל אני רוצה לסמוך על השם ולדעת שהוא טוב. גם אם יהיה לי קשה וגם אם לא אקבל את כל מה שאני רוצה, זה לא אומר שהוא לא אוהב אותי. ואני רוצה לבחור לצאת לעולם עם כל הטוב שבי. אני לא צריכה להתנהג כמוך ולכעוס ולהאשים ולראות רק רע כדי להרגיש שאני חשובה ויציבה".
השחור אותו ספגה מהבית ענה לה:
"אני גדול. אני ענק. אני חשוב. והכי משמעותי הוא שאני לגמרי יודע הכל. אין לי ספקות. אני דרך יציבה עבורך. את יכולה להישען עלי. אמנם אני 'מוכר' לך חושך ודיכאון אבל איתי לא יהיו לך ספקות. את תרגישי ביטחון".
אורנה התחלחלה…
"אני צריכה זמן כדי לקלוט מה הולך פה ולבחור מעומק ליבי להתחבר אל החיות והשמחה ולסמוך על השם ולוותר בנחישות על היציבות השחורה והמדוכאת שהיא רחוקה מהשם, שספגתי מבית הורי. אני רוצה להרשות לעצמי להיות בשמחה ובאמונה למרות שאמא לא מאמינה בדרך האור".
ביקשתי ממנה לעצום עיניים לכמה דקות כדי להתחבר אל החיות שבה ולוותר על הדיכאון השחור שספגה במהלך חייה.
היא שקעה אל תוך עצמה לכמה רגעים ואז לבקשתי פקחה עיניים וציירה את העצמי החי והמאיר שהיא מחכה לו להתגלות בתוכה.
זה מה שהיא ציירה:
תראי את הצבעוניות הנפלאה. את הפריצה .. את השמחה.. תראי איך האדמה היציבה מונחת מתחת לכל הצבעוניות שבה ותומכת בעצמה.
והכי מעניין הוא שבדו שיח בין האור שהיא לבין השחור המדוכא, אימה אמרה לה :
"ביתי היקרה, אני יותר מאשמח כאשר תבחרי באור ובטוב ולא תישארי איתי בבור שאני שרויה בו. אולי אז גם אני ארצה לבוא אל האור כשאראה שאת שמחה ויציבה" אורנה קיבלה את ברכת הדרך…
היא יצאה ממשרדי מאוששת ומלאת תקווה. אמנם עדיין היא לא דורכת ביציבות על 'אדמה חדשה' אבל היא כבר יודעת מי היא באמת ועכשיו היא מחכה בסבלנות ובקצב של הנפש שלה, להישען על החיות שבה ולא לוותר על עצמה. ללא ספק שלא יאחר היום וכמו שצמחה עד עתה היא תצמח גם למדרגה הבאה שלה.