כולנו עסוקים ברדיפה אחר פתיתי חמץ. לאתר, לנער, ולבסוף לבער..
לשם מה?
לאן פנינו מועדות?
לאיתור המצה…
תחת החמץ, המפוצץ בגאוה ובמידות רעות, המושלך החוצה מבתינו ומליבנו – תתגלה לה המצה, הצנועה והמקודשת, שהיתה שם תמיד..
מצה שכוסתה בחמץ…
זהו מסענו בעולם. להסיר את החמץ על מנת שתתגלה המצה שהיתה שם תמיד.
לכן לאחר הפסח שוב מותר לנו החמץ לאכילה. כי לאחר שהתגלתה המצה – אין עם החמץ שוב שום בעיה.
אם יש לנו גאווה במי שאנחנו לאחר שאנחנו כבר יודעים שכל מה ששלנו מתנה הוא מבורא עולם – גאווה זו קדושה היא. מעמידה היא אותנו איתנים על רגלינו גם כאשר רוחות סערה מקטינים ומכפישים חותכים את עור פנינו.
אם "מחמיצים" אנחנו את מחשבתנו ועומדים על כך שנבין בשכל אנושי את כל מה שקורה לנולאחר שאנחנו יודעים שכל מה שקורה לנו הוא קריאה אישית מבורא עולם אלינו – "החמצת" מחשבה אנושית זו קדושה היא. מבררת. מטהרת. מכוונת לדרך אמת חזרה הביתה.
לזאת קורא רבי נחמן מברסלב כוח המושך וכוח המכריח.
כוח המושך הוא הידיעה העמוקה שבנו שאין עוד מלבד ה' עבורנו. שאבא נמצא איתנו אוחז בידינו אוהב מחזק ומעודד גם כשהכול שחור קורס ומכביד עלינו..
כוח המכריח הוא תעתוע המחשבה שנותרנו לבד בשדה קרב החיים. כשהכול נראה לנו קשה מעמיס מאיים ותוקף. ושנותרנו לנצח את הקרב בודדים ובכוחות עצמנו..
כאשר יעלם כח המכריח ה"חמצי" מיד יתגלה כוח המושך ה"מצתי" ויותר לנו החמץ…
