ספירת העומר זה הזמן הכי מאיר בשנה לברר את כל הנקודות שבהם נטשנו
את האמונה ונתנו לכפירות הקטנטנות לחדור ללב ולהפוך אותו לכבד ויגע ולא ירא אלוקים…
מין כפירות כאלו בלתי נראות.. מאוד מאוד סמויות.. כאלו שמחלחלות עמוק ושובתות מקום בלתי נראה .. אבל מאוד מאוד מורגש.. מורגש בעצבות הקלה המעיבה, בחוסר יכולת להתמיד בקבלות שקיבלנו על עצמנו, בקשיחות הלב הדקה לנוכח הכאב של אחרים, בעקשנות ללכת נגד ולא להסכים סתם כך בלי סיבה.
בספירת העומר זה הזמן לדוג את כל האבנית הזו שישבה על הלב ולהפוך את החושך לספיר ויהלום על ידי צעקה להשם שישים ליבו אל החושך ששבת מקום בליבנו.. ויצילנו..
כל יום שבו מתוך שקט פנימי וכתבו איזה חושך מצאתם בתוככם ומה אתם צריכים עבור עצמכם על מנת להאיר דווקא את אותו מקום בו הוא שבת בליבכם…
למשל סיפרה לי חברה – "מצאתי שכשאני מביאה את המקום הכי עמוק שבי לעולם – המקום בו אני וכולם מרגישים לי כאחד – ואין מי שיקבל את מתנתי המאירה – אותה מתנה הופכת בעיני עצמי לבוץ דביק כבד חסר ערך ומיותר… כשראיתי זאת כבר לא הסכמתי לוותר על מתנתי הטובה.. ויצאתי לגאולה"
