לכאורה כמה זה נעים משחרר ומהנה לדבר רע על אחרים.
כי אם דיברנו רע על מישהו אחר זה אומר שהוא הנחות ואנחנו הטובים והעליונים האלופים.
זה אומר שאנחנו לא לוקים במה שדיברנו עליו.
אבל האמת שזה ממש הפוך – כי אם היה לנו צורך לדבר עליו רע זה רק אומר כמה אנחנו קטנים שעוסקים ברע וצריכים לראות רע באחר כדי להרגיש שווים.
ולכאורה כמה קשה לראות טוב באחרים. להעריך אותם. לתת להם חשיבות ומקום.
כי אולי הם המשוב החיובי שניתן להם יגרום להם להרגיש גדולים ולחשוב שהם יותר מאיתנו?
אולי הם ייקחו לנו את המקום? אולי יסתרו את הדעה שלנו ואת האמת שלנו?
האמת שלנו תקטן ושלהם תגדל? אולי הם יהיו יותר מוערכים מאיתנו?
אבל באמת זה בדיוק הפוך – כי אם ראינו טוב באחרים זה רק אומר שלנו יש עיניים לראות טוב וגם שאנחנו לא מפחדים לתת לאחרים את המקום והצדק שלהם כי אנחנו בוטחים במקום שלנו.
אז בכל פעם שאנחנו רואים רע במישהו אחר בעצם אנחנו הופכים להיות אלו שמעידים בריש גלי על הקטנות שלנו.
ובכל פעם שאנחנו רואים טוב באחרים באופן אוטומטי אנחנו בעצם מעידים על הגדולה על הביטחון העצמי על האיזון הנפשי ועל הלב הגדול שיש לנו.
