יש בי מין ריקנות כזו שלא עוזבת

סיגל אהביאל

מירב (שם בדוי) ישבה מולי מיואשת. מהורהרת. "בכל מקום, בכל יום, כל היום יש בי ריקנות כזו שלא מתמלאת מכלום. טוב נו, אם יש עבודה טובה ומשמעותית באותו יום או שהרגשתי אהובה אז הריקנות תעלם לזמן מה ואז.. תחזור…"

אני רושמת לעצמי שמשמעות ואהבה עושים לה טוב.

"כל היום אני בריצות וזה טוב לי," היא ממשיכה, "אבל אם אני עוצרת לרגע.. אוי.. זה שוב קופץ עלי. לא יכולה לפגוש את עצמי!"

מה שקופץ על מירב זה היא עצמה. והכי מוזר שזה דווקא הכוח האדיר שלה. אלא מה? מירב שונאת את הכוח שלה. כי הוא לטעמה חזק מידי. ביקורתי מידי. נוקב מידי.

היא מתבלת את חדר הטיפולים בסיפורים רבים על 'פשעיה' בדמות ביקורות שפיזרה לכל עבר ופגעה באנשים. "אי אפשר להכיל אותי. כמו שאי אפשר להכיל את אבא שלי. כמוני כמוהו. הוא מלא בעוצמה אדירה וביקורת אדירה עוד יותר. וכך גם אני".

זהו.. ירד לי האסימון. הבנתי את מה שנפשה מתארת על הכלא הפנימי שלה. מירב דומה לאבא שלה, מביטה בו בהערצה ובבעטה בעת ובעונה אחת.

מצד אחד היא מעריצה את הכוח האדיר שלו ומצד אחר מבועתת מהתקיפות הפוגענית שלו.

כדי לא להיות כמוהו מירב פשוט לא מסכימה להיות היא עצמה שמזכירה לה אותו: חזקה, ברורה, חדה ומבוררת כחץ כפי שהיא באמת. כפי שהוא באמת.

לכן היא מעדיפה להיות וותרנית ומתוקה לכולם. העיקר שלא יצאו החיצים הברורים והמחודדים שקיימים בה. הם כוחה והם הפחד שלה מעצמה.

לכאורה, מה הבעיה, להיות מתוקה ונחמדה יכול היה להיות פיתרון מצוין, לא? בהחלט. לולא שלנטוש את הכוח שלה השאיר בתוכה בור ריקן שממאן להתמלא אלא מכוחה האמיתי.

הריקנות של מירב היא היא הריקנות שלה מעצמה.

מכוחה. מעוצמתה. מבהירותה. ממש כמו שהריקנות שבתוך על אחד מאיתנו היא הריקנות שלנו מעצמנו.

מירב מבינה.. "זה נכון…" היא מהנהנת ועיניה רושפות אש. מתעוררות מתרדמה עמוקה. "אני לא מרשה לעצמי להיות כמוהו וכך בעצם זורקת את התינוק (הכוח שלי) עם מי האמבט המלוכלכים (האפשרות שאפגע במישהו)".

האפשרות להיות חזקה וחדה ובכל זאת נעימה ומכבדת אחרים עדיין לא הכתה בהכרתה של מירב.
מבחינתה ניתן לה להיות או כוח חזק וישיר שפוגע באחרים או עדינות והתרצות שמוותרת על האמת שלה.

היא עדיין לא מזהה אפשרות של קו אמצע מאוזן ונכון. אבל באמת יש אמצע!

אני מציעה לה דרך לזהות אותו בתוכה ושואלת "מי את לפני שאת הופכת להיות חדה מידי וביקורתית מידי ולכן מכסה את הכח החד שלך עם מתיקות שמשאירה אותך ריקנית?"

מירב בוהה בי. משל גלגלי המוח שלה קולטים לראשונה שהיה בה משהו אחר למעט מכוחנות או וותרנות.

"הייתי אמת שאוהבת לעזור לאחרים. מתחשבת ברצונות שלהם. מציעה דרך ומאפשרת להם לבחור מה נכון עבורם. הייתי מישהי שמאוד אוהבת להראות דרך ולהאיר כיוון בדרך של אהבה וסבלנות."

זה הזמן לגלות לכם שאת מירב מאפיין יסוד האש הוא הולכי המדבריות. עתה היא מתארת אותו בהתגלותו המאוזנת בעוד שהחיצים החדים והביקרתיים מתארים אותו בצד הפחות מאוזן שלו.

חד ובהיר יחד עם קשוב וסבלן זה הולכי מדבריות מאוזן להפליא.

מירב יוצאת ממשרדי מחוייכת. מהורהרת. נפעמת מהפתח שמצאה בנפשה.

"מה שווה יותר?," היא שואלת אותי ליד הדלת ספק ברצינות ספק בשובבות "מלאות שפוגעת באחרים או ריקנות ששומרת על אחרים?"

"אף אחד מהם לא שווה!" אני עונה והיא צוחקת. פניה מאירות.

שניה לפני שאני מנפנפת בידי לשלום ומאחלת נסיעה טובה היא מכריזה "מה שהכי שווה זה להיות מלאה בכוח אדיר ששומר גם על נעימות כלפי אחרים." מירב מאושרת.

שבוע לאחר מכן מירב מגלה לי סוד שלא סיפרה לאף אחד בעולם כולו. כמעט לא אפילו לעצמה. היא אוהבת להנהיג. כן. לעזור, לתמוך ולכוון דרך. להיות מורת דרך. זה בנפשה. אבל היא לא מדברת על זה. זה אסור. זה יוביל לגרוע מכל – אולי אז יתעורר אותו כוח שקיים בה ושפוגע בסובבים מרוב שהאמת בוערת בה. היא מביטה בי ושאלה שקטה בעיניה.

התשובה לא מאחרת לשוב "היי המנהיגה וחפשי את השורש הטוב שלה". המסע אחר המנהיגה הטובה והסבלנית שב ונעור. בסופו מירב אוחזת בקצה חוט שלעולם שוב לא תרצה לעזוב.

"חוזק אדיר ויציב, מכוון דרך וממוקד מטרה שכולו אומר אהבה. זה מה שאני באמת. סובלנות והקשבה לכל הסובבים". לאחר שתיקה קלה של הפנמה היא מוסיפה: "הפחד ניהל אותי. הוא אמר לי שאם אהיה סבלנית לדעות של אחרים אאבד את האמת שלי. עכשיו אני מבינה שלא צריך להילחם בחרבות של אמת מחודדת כדי לתקן עולם כמו שמתקנים רכב מקולקל. אפשר להציע דרך ולהמתין להסכמה."

מי שראה את פניה של מירב באותו רגע ראה התבהרות השמיים על פני אדם.

היא שוב פוסעת אל דלת היציאה מחדר הטיפולים והפעם יותר מאוששת. יותר מעוגנת. אפילו מרוגשת.

התחלה חדשה נפתחה. דלת אל עצמה. אפשר להפסיק להחביא את הכוח שלה. אפשר להתמלא במי שהיא. בעצמה. אפשר להיות חזקה ואפילו מאוד חזקה ולא רק שלא לפגוע באחרים אלא אפילו לעזור להם. לכוון אותם. לתמוך בהם לגלות את הכוח שלהם בתוכם.

***

גם את מרגישה לפעמים ריקנות שכזו, שנדבקת לעומק הנשמה ולא משחררת? הסיבה היא אחת, את עצמך נטשת את עצמך מתישהו בלי ששמת לב!

יש בך כוחות שמשום מה סגרת את הדלת אליהם. אולי אל העוצמה או החוזק שבך, העדינות שבך, אולי אל היצירתיות והאור שלך.

אז רציתי שתדעי שיש דרך ברורה להתחבר אליהם חזרה.

אפשר ללמוד את הדרך וגם להנחיל אותה לאחרים.

זה כמו לצעוד אל תוך הנפש שלך כשאת אוחזת מפת דרכים שמחלצת אותך ממקומות תקועים ומחברת אותך לכוחות מדהימים.

באהבה
סיגל

מוזמנים לשתף אחרים:
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עוד מהספריה שלנו:
religious-orthodox-jew-praying-western-wall-reads-torah-jerusalem-old-city-orthodox-jews
סיגל אהביאל
הימים הנוראים הלוא הם ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ימים טובים הם לעם קדוש שמחפש…
מאה אחוז של חצי אחוז
סיגל אהביאל
כשאנחנו רוצים שיקרה שינוי לטובה בחיים שלנו אז מה שהכי תוקע אותנו הוא שאנחנו רוצים שהשינוי יהיה…
היצר הרע הוא לטובתינו
סיגל אהביאל
פרשת כי תצא מפתיעה אותנו ברעיון מהפכני כפי שמסביר רבי נחמן. כי לכאורה הפסוק "כי תצא למלחמה…