כי הנעליים הם כלים לקבלת השפע. כלים שמצמצמים את הרצונות שלנו ועושים מקום לרצון השם ואז השפע יכול למלא אותנו בלי שנאבד אותו. לכן "נעליים" מלשון "מנעלים" שנועלים את השפע ולא מאבדים אותו.
ומשום שקלקלנו את הכלים כי משכנו שפע שאסור היה עלינו באופן שרצינו נגד רצון ה' ופעלנו נגד רצון ה' – או אז נשברו הכלים. ולכן בתשעה באב אנחנו חולצים נעליים כסימן לאיבוד הכלים הקדושים. וכך ניזכר שטעינו בדרכינו ונחזור בתשובה ביום אבלנו.
אולי תשאלו – והרי גם ביום הכיפורים (שכולו רחמים ולא אבלות) אנחנו חולצים נעליים, וגם כהנים בבית המקדש חלצו נעליים?
על זה נדבר מחר אחרי חצות היום. כי אז אפשר יהיה לדבר על הנחמה מהגלות והתחלת גילוי הגאולה. ונראה איך האבלות קשורה לגאולה.
צום קל ומועיל שיהפך את הדינים הקשים (שלא יהיו), לרחמים גלוים שבוא יבואו!
*****
היום הזה הוא לכאורה הנמוך ביותר בשנה. הוא מזכיר את היותנו ממרים. בוגדים. כפויי טובה. ראויים לעונשים קשים. ואפילו אסורים בללמוד תורה.
אבל כל זה עד חצות יום. כי בחצות יום מתגלה גדולתנו כי מתגלה שגם כאשר גלינו משולחן אבינו עדיין יש תקוה. הגעגוע לא נדם והישועה מובטחת. בוא תבוא.
ואז בלי טעם ודעת מעל לכלים ומעל לטבע תגיע ישועה ש"תעיף" אותנו עד לחדרי ה' שרק לעבדיו (אנחנו) יש כניסה לשם.
לכן ביום תשעה באב אנחנו חלוצי נעליים וגם ביום כיפור. כי בתשעה באב שברנו את הכלים. וביום כיפור הכלים של הטבע כבר לא נצרכים לנו כי עלינו גבוה מעל גבוה. מעל לטעם ודעת. והתחברנו אל מקור האור.
