חנוכה – האור הגנוז בתוכנו

סיגל אהביאל

חנוכה הינו חג המייצג את המלחמה של החושך באור והניצחון של האור. מייצגי החושך הינם מלכות יון אותיות שמה יורדות מהאות י המייצגת את נקודת הרצון של הבורא לברוא את עולמו מתוך אהבה ועד לנון שעליה נאמר ״רגליה יורדות מוות״. משיכה של פשע קדושה מהנקודה הכי גבוה וטהורה עד לנקודה הכי נמוכה אנוכית ומנותקת מהקודש . שימוש חומרי באור אלוקי על ידי יופי חיצוני, מחשבה חיצונית ומנותקת מהקדושה, התנהגות חיצונית ולא מעודנת. מלכות יון מראה את עצמה יפה ובעצם מאוד מכוערת אפלה וחשוכה. ממוקדת רק בעצמי ובלי לראות את מלכות השם.
בדיוק הפוך מאותיות ״נוי״ המתארות את בית המקדש שהיה מאוד יפה ומפואר מבחוץ אבל כל היופי היה יופי פנימי בעקבות העלאה של כל מאורעות וחומריות העולם הזה כלפי מעלה למטרה של עשיית רצון השם. הידיעה שכל מה שקורה בעולם הזה הינו רק לשם מטרה אחת – התחברות למעלה. זה הביטוי של היופי הנשמתי האמיתי. על כן אותיות המילה נוי מתחילות ב-נון שרגליה יורדות מוות ועולות עד ה- י המייצגת את נקודת האלוקות שבכל דבר.
לכן בחנוכה אנחנו מדליקים חנוכיה דווקא:
בחוץ
בפתחים
ומתחת לעשרה טפחים.
כי עיקר יתרון האור הוא דווקא מתוך החושך והקליפות. שם הוא ניכר באמת בשיא אונו וטהרתו
בחוץ זה מקום שמשתייך לעולם הקליפות. זה לא מקום של אחדות שקט שלווה ומנוחה כמו בבית שהוא מקום של משפחתיות. ה״בחוץ״ הוא מקום של רעש ריבוי פרטים שלא קשורים זה לזה ואנשים שלא קשורים זה לזה. אין מנוחה.
בפתחים – הזוהר אומר ״לפתח חטאת רובץ״. שבפתח היציאה לעולם הזה ישר היצר הרע קופץ לשלוט באדם. וכן בכל פעם שרוצים להיכנס בפתח שערי הקדושה יש התגברות של הקליפות שלא מוכנות לתת לנו להיכנס. כי עיקר מדור הקליפה הוא דווקא בפתחים. בשינויים המעבירים אותנו דרך הפתח כעבר המדרגה הבאה. בתנועה קדימה. מי שלא נע קדימה אין לו ניסיונות. הקליפות לא מתעוררות להפילו.
מתחת לעשרה טפחים – שם מדור הקליפות השכינה לא יורדת מתחת לעשרה טפחים.
אם כך כוח האור מתגלה דווקא המקום הכי חשוך הכי בחוץ והכי מאתגר. דהיינו ששמחה והודיה להשם על כל הטוב שנתן לנו כאשר אנחנו חווים ישועה בעזרת השם זה נורא כייף וזה דבר נפלא. זה לא דבר פשוט להודות על הטוב ולהכיר שהוא טוב. זו מדרגה. כתוב שמי שאין לו הכרת הטוב אין לו עולם הבא . מדוע? כי עולם הבא כולו טוב ומי שלא מכיר בטוב שיש לו בעולם הזה גם לא יכיר טוב בעולם הבא. הוא יהיה בגן עדן אך לא יזהה שזה גן עדן.
למרות שזה דבר גדול להודות על הטוב הגלוי בחיינו – להודות על הטוב בתוך החושך זה הרבה יותר גבוה עמוק ומשמעותי. זה חוויה של גילוי אור אלקות ממש בתוך הנפש פנימה. בעומק העומקים של האינטימיות בינינו לבין השם. כי שם האור הוא נסתר ועמוק ואם אנחנו זוכים לגלות אותו מתגלה לנו משהו מאוד אלוקי בתוך הנפש. דווקא אם מצליחים לראות את הישועה הרוחנית העצומה בתוך החשיכה והניסיון – מתגלה שם חוויה של אור אלוקות נפלא. הרבה יותר מאשר האור שבישועה. כי האור שבישועה הוא אור של הטבע. ולצערנו הוא נוטה לדהות כאשר הישועה הופכת להרגל. כמו שרואים בחוש למשל אישה שחיכתה להתחתן ארבעים שנה והיא בשמחה עצומה כשהיא מתחתנת אבל אחרי חודש מהחתונה היא כבר יכולה גם להרגיש חיסרון בתוך הקשר או לגלות את הניסיון הבא שבקשר. אבל אור של ישועה פנימית ועמוקה שמאיר מתוך החשיכה והנסיון הוא כוחות נפש שלא אובדים לנו לעולם. זה בנייה פנימית עמוקה שתישאר לנצח נצחים. זה נקודת הנצחיות של העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה ולחיי הנצח.
רבינו אומר שיש עניין שהכל יתהפך לטובה. בסוף כל הניסיונות עוברים. חולפים. מה שיישאר זה מה שהשגנו גדלנו בררנו וצמחנו בנפש דווקא מתוך הניסיונות הללו.
לכן על יוסף כתוב שכל 12 השנה שהוא שהה בבור במצריים לרגע אחד הוא לא היה בעצבות. הוא הכיר את נוכחות השם איתו דווקא בתוך הבור והיה שמח כל כך על האור שגילה דווקא בחשיכה. עד שהתורה מעידה עליו שהשם היה איתו. בתוכו. בפנימיותו. דווקא בגלל שהותו בבור.
לכן אומר רבי נתן שאור חנוכה הוא האור של האמת. בבחינת מה שאנחנו אומרים שמונה פעמים ״אמת״ אחרי קריאת שמע. כנגד שמונה נרות חנוכה. כי מעט אמת שהשגנו בנפש מפיגה לנצח נצחים המון שקרים שאחזו בנו . המון בלבולים וקשרים בתוך המוח והלב נפרמים עם משפט אחד של אמת מבוררת. זה הכוח של האור הגנוז הזה. האמיתי הזה. כי החותם של השם שהוא אמת מתגלה בו.
ובכוח החיבור הזה לאמת ולהשם בתוך המצוקה אנחנו זוכים לישועה שלמה. ישועה שלמה. נצחית. ישועה שלא תלויה בדבר.
מסופר על חסיד אחד שנכנס למצב של צרה איומה. הוא לא ידע מה לעשות. כל כך צר היה לו שהלך לבית הכנסת הכניס את ראשו תחת הפרוכת של ארון הקודש והתחיל לבכות לישועה. תוך כדי בכי נפתח ליבו כל כך לקרבת השם שהוא שכח את הצרה שלו והתחיל רק לבקש מהשם שיקרב אותו אליו יותר ויותר. הוא הרגיש שכל מה שהוא רוצה זה רק את קרבת השם ואת החיבור אליו ושכח לגמרי שהוא בצרה ולא התפלל על זה כלל עוד. כשיצא מבית הכנסת כולו מרוגש הודיעו לו שהישועה שלו הגיעה.
וזה הכוח האדיר של חנוכה. בבחינת האור שמתגלה בנרות – האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. כפי שאני מדליקים 36 נרות כנגד 36 שעות שהאיר האור הגנוז בתחילת הבריאה לפני שגנזו השם. כי המקום הזה של חיבור להשם דווקא מתוך החושך הוא בחינת האור של העתיד לבוא. חיבור ללא תנאי. ללא שום הסתרה גם לא הסתרה של הישועה. כי הישועה הגלויה יכולה להיות הסתרה – כי חלילה כבר לא צריכים את השם. כבר נושענו. על כן ראוי שנתפלל בזמן הישועה ״ריבונו של עולם עזור לי שלא אשכך אותך בתוך הישועה ששלחת לי״
על כן כתוב ״אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד״ כי האור הפנימי הזה הוא לא משהו שגלוי לעולם המעשה. גילויו רק בעולם הפנימי שלנו. רק בראיה הפנימית אנחנו יכולים להכיר את האור הזה שמתגלה בתוכנו ומאיר את הראיה שלנו. כך בלבד נוכל לראות את החיים שלנו ואת עצמנו באור אחר.
על כן אנחנו מדליקים בחוץ בפתח ומתחת לעשרה טפחים.
כדי לחוות אותו ולספוג אותו דווקא במקומות החשוכים שאנחנו חווים בחיינו ובתוכנו. דווקא שם לחפש ולמצוא איזה מעט טוב (ליקו״מ רפב) של האור הגנוז עבורנו.
ועיקר הנס בחנוכה הוא דווקא בשמן ולא בעצם הניצחון במלחמה נגד היונים . בכל הדורות השם עשה לנו ניסים נפלאים ואנחנו החלשים והמעטים ניצחנו את הרבים והחזקים. ובכל זאת לא ״קבעו ימים אלו להודות ולהלל״. אלא שבחנוכה הנס העקרי היה דווקא בפך שמן שלא נטמא שעליו אנחנו מודים מהללים מדליקים נרות ואומרים הלל כל יום ויום משמונת הימים.
אומר רבי נחמן שהשמן הוא בחינת הריאה. כי הריאה מביאה לחלוחית לגוף שהם השמנים של הגוף. ומביא ממאמר חז״ל ״לולא כנפי ריאה שנושבים על הלב היה הלב שורף את כל הגוף״. הפירוש הפיסי של מאמר חז״ל זה הינו שהחום שהלב מייצר עם פעימותיו והתנועה של הדם מחממים את הגוף ללא הרף בעוד שהריאה המכניסה אויר מבחוץ מקררת את הדם ואת כל הגוף. אבל בעומק הכוונה אומרים לנו חז״ל שהרצונות שבלב הם עזים וחמים. אנחנו רוצים ״ככה״ והשם רוצה ״ככה״. אש הרצונות שורפת את ליבנו. ולולא הריאה שהיא בחינת הנשימה העמוקה המרמזת לנו לעצור רוחנו בבחינת אריכות האפיים להחזיק ולהתחזק באמונה למרות כל מה שעובר עלינו – היינו ״נשרפים״ מרוב עצבים ומחלוקת עם השם חלילה.
לכן הנס הוא בשמן שהוא מסמל את אריכות האפיים שלנו. כי מצד הטבע האנושי החסר והמתאווה הטמון בנו אנחנו לא אמורים לוותר אף פעם על שום דבר מרצונותינו ולהישרף בכל פעם שהשם לא מקיים אותם כרצוננו. אבל הנס הוא שהרוחניות מנצחת שוב ושוב את הטבע הטמון בנו. ואנחנו מוכנים להיכנע לרצון השם מכוח האלוקות הטמונה בנו ואז השם מושיע אותנו ורומז לנו שלעולם לא נעזוב את ״פך השמן״ הפנימי בתוכנו שהוא אריכות האפיים שלנו הנובעת מעצם העובדה שיש בנו נקודה אלוקית שכולה חיבור להשם הכנעה ואמונה. נקודה שלעולם לא תטמא ובזכותה תמיד ננצח בכל מלחמות החושך באור.
אם נהיה מחוברים אליה לאותה נקודה ונאריך אפיים לכל מה שקורה לנו נזכה שהיא תתעורר ואז יתגלה האור הגנוז בתוכנו ונראה את ישועה שבתוך הצרה וכך נהפוך להיות כלי לקבל ישועה שלמה. כי עיקר הישועה היא ישועת הנפש ולוא דווקא הישועה החיצונית. וכאשר ניוושע בנפש אולי יחוס אולי ירחם וניוושע גם ברוחניות וגם בגשמיות.
כי ידוע שאפשר שיהיה לנו ״הכל״ ונהיה אומללים כמו בגיהינום. ואפשר שלא יהיה לנו כלום ונהיה בהרגשה שאנחנו בגן עדן. כי הכל תלוי באור הפנימי שמתגלה בתוכנו ובחיבור שלנו אליו.
לכן אנחנו מדליקים מתחת לעשרה טפחים במדור הקליפות ובחוץ ובפתח – שכל אלו רומזים לנו שהאור בתוכנו לא תלוי במה שקורה בחוץ אלא באיך שאנחנו מחוברים לפך השמן שלא נטמא ולא יטמא לעולם שנמצא בתוכנו.
ולכן משה רבינו כל כך מתאווה להיכנס לארץ ישראל כי בה הוא רואה שאפשר להשיג את הבחינה של אריכות אפיים אליה הוא כוסף. מדוע דווקא באקך ישראל? כתוב בליקוטי מוהר״ן שאלו שיושבים בארץ ישראל על פי רוב הם סובלים ייסורים. מדוע? כי עיני השם בה תמיד ולכן עם כל ״תנועה לא מדוייקת״ הם חוטפים מיד. לכן יושבי הארץ מלומדים בייסורים חלילה לעומת אלו הדרים בחו״ל שחיים חיים של שלווה יחסית. רואים את זה בחוש ממש. על כן משה רבינו רצה להיכנס לא״י על מנת לעבור ולעמוד ביסורים הללו ולהשיג אריכות אפיים דווקא מתוך המקום הזה של חשיכה. כי רק בארץ ישראל אפשר באמת להשיג אריכות אפיים על כל מה שעובר עלינו – כי באמת ״עובר עלינו״. רק בארץ ישראל אפשר להשיג ולקיים באמת את האור הגנוז שבנו הטמון בפך השמן שלא נטמא ולא יטמא לעולם.
חשוב שנדע שתהליך זה של חיבור לפך השמן הפנימי שבנו קורה לאט לאט. בכל פעם מתגלה בנו עוד נקודת אור קטנה. עוד נר אחד דקיק. ועוד נר. בבחינת מוסיף והולך. וזה מה שכתוב בתורה ״וילקט יוסף את כל הכסף״. יוסף (בבחינת שמוסיף והולך בחינת מלך המשיח) מלקט את כל הכיסופים שלנו להשם ואת כל ההתעוררות הקטנות שלנו להשם עוד נקודה ועוד נקודה ואוגר אותם בבית הקדושה שהוא בית המקדש שיתגלה לעתיד לבוא.
ולא רק זאת אלא אפילו מי מאיתנו שהתחזקנו ואז נסוגנו בשל הניסיונות שניסו אותנו מהשמיים – אותם רגעים או שניות של התחזקות לפני הנסיגה כבר מלקט אותם הצדיק בחינת משיח ואוסף אותן לבית הקדושה. וזה יהיה החלק שלנו בבית הקדושה לנצח נצחים. אפילו אם האור הזה הוא ממש קטן קטנטן בכוחו להאיר את כל החשיכה. כבר איתו נחוש ישועה עמוקה שורשית ופנימית עצומה בשל היותו קשור בבית הקדושה.
ולכן אנחנו מדליקים את החנוכיה במקום שכול העוברים ברחובות יראו אותה – במטרה לעורר עוד ועוד אנשים להתעורר ולהיזכר באור שבתוכם כדי שעל ידי ההתעורריות הללו יהיו עוד המון נקודות קטנות שילקט הצדיק בבחינת משיח – עד שתאיר המנורה כולה עם כלל נשמות ישראל.
על כן אומר רש״י -״והיה בית יעקוב אש ובית יוסף להבה״ בבחינת אש התלהבות הלב בכיסופים להשם. כיסופים שיעוררו את כל החלקים שבנו שנרדמו בחושך לחזור ולהכיר באור הטמון בהם ולעולם לא לוותר על להוסיף להכירו יותר ויותר ולעולם לא לא להרדם.
שנזכה להכיר את האור הגנוז בתוכנו אל מול לחישת להבות החנוכיה העולות ומהבהבות – הלוחשות לעומק ליבנו להזכירנו מי אנחנו

מוזמנים לשתף אחרים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מהספריה שלנו:
רקע-פתיחה
בס"ד כשיצאנו ממצרים מבית עבדים, עמדנו על שפת הים בעוד הקטרוג חג מעל ראשנו – "אלו עובדי…
ice-creams-with-shells-beach
סיגל אהביאל
הקיץ בפתח ועימו 'רעש' רגשי ומחשבתי, שמחות ומפגשים מתוקים שאיתם מגיע גם, כן גם, פיזור יישוב הדעת…
carnival-mask-front-blurred-lights
סיגל אהביאל
לתחפושות בפורים מסר מאוד ברור – העולם הזה הוא תחפושת אחת גדולה! כי כשאנחנו מפנימים שכל העולם…