אם כך כוח האור מתגלה דווקא המקום הכי חשוך הכי בחוץ והכי מאתגר. דהיינו ששמחה והודיה להשם על כל הטוב שנתן לנו כאשר אנחנו חווים ישועה בעזרת השם זה נורא כייף וזה דבר נפלא. זה לא דבר פשוט להודות על הטוב ולהכיר שהוא טוב. זו מדרגה. כתוב שמי שאין לו הכרת הטוב אין לו עולם הבא . מדוע? כי עולם הבא כולו טוב ומי שלא מכיר בטוב שיש לו בעולם הזה גם לא יכיר טוב בעולם הבא. הוא יהיה בגן עדן אך לא יזהה שזה גן עדן.
למרות שזה דבר גדול להודות על הטוב הגלוי בחיינו – להודות על הטוב בתוך החושך זה הרבה יותר גבוה עמוק ומשמעותי. זה חוויה של גילוי אור אלקות ממש בתוך הנפש פנימה. בעומק העומקים של האינטימיות בינינו לבין השם. כי שם האור הוא נסתר ועמוק ואם אנחנו זוכים לגלות אותו מתגלה לנו משהו מאוד אלוקי בתוך הנפש. דווקא אם מצליחים לראות את הישועה הרוחנית העצומה בתוך החשיכה והניסיון – מתגלה שם חוויה של אור אלוקות נפלא. הרבה יותר מאשר האור שבישועה. כי האור שבישועה הוא אור של הטבע. ולצערנו הוא נוטה לדהות כאשר הישועה הופכת להרגל. כמו שרואים בחוש למשל אישה שחיכתה להתחתן ארבעים שנה והיא בשמחה עצומה כשהיא מתחתנת אבל אחרי חודש מהחתונה היא כבר יכולה גם להרגיש חיסרון בתוך הקשר או לגלות את הניסיון הבא שבקשר. אבל אור של ישועה פנימית ועמוקה שמאיר מתוך החשיכה והנסיון הוא כוחות נפש שלא אובדים לנו לעולם. זה בנייה פנימית עמוקה שתישאר לנצח נצחים. זה נקודת הנצחיות של העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה ולחיי הנצח.
רבינו אומר שיש עניין שהכל יתהפך לטובה. בסוף כל הניסיונות עוברים. חולפים. מה שיישאר זה מה שהשגנו גדלנו בררנו וצמחנו בנפש דווקא מתוך הניסיונות הללו.
לכן על יוסף כתוב שכל 12 השנה שהוא שהה בבור במצריים לרגע אחד הוא לא היה בעצבות. הוא הכיר את נוכחות השם איתו דווקא בתוך הבור והיה שמח כל כך על האור שגילה דווקא בחשיכה. עד שהתורה מעידה עליו שהשם היה איתו. בתוכו. בפנימיותו. דווקא בגלל שהותו בבור.
לכן אומר רבי נתן שאור חנוכה הוא האור של האמת. בבחינת מה שאנחנו אומרים שמונה פעמים ״אמת״ אחרי קריאת שמע. כנגד שמונה נרות חנוכה. כי מעט אמת שהשגנו בנפש מפיגה לנצח נצחים המון שקרים שאחזו בנו . המון בלבולים וקשרים בתוך המוח והלב נפרמים עם משפט אחד של אמת מבוררת. זה הכוח של האור הגנוז הזה. האמיתי הזה. כי החותם של השם שהוא אמת מתגלה בו.
ובכוח החיבור הזה לאמת ולהשם בתוך המצוקה אנחנו זוכים לישועה שלמה. ישועה שלמה. נצחית. ישועה שלא תלויה בדבר.
מסופר על חסיד אחד שנכנס למצב של צרה איומה. הוא לא ידע מה לעשות. כל כך צר היה לו שהלך לבית הכנסת הכניס את ראשו תחת הפרוכת של ארון הקודש והתחיל לבכות לישועה. תוך כדי בכי נפתח ליבו כל כך לקרבת השם שהוא שכח את הצרה שלו והתחיל רק לבקש מהשם שיקרב אותו אליו יותר ויותר. הוא הרגיש שכל מה שהוא רוצה זה רק את קרבת השם ואת החיבור אליו ושכח לגמרי שהוא בצרה ולא התפלל על זה כלל עוד. כשיצא מבית הכנסת כולו מרוגש הודיעו לו שהישועה שלו הגיעה.
וזה הכוח האדיר של חנוכה. בבחינת האור שמתגלה בנרות – האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. כפי שאני מדליקים 36 נרות כנגד 36 שעות שהאיר האור הגנוז בתחילת הבריאה לפני שגנזו השם. כי המקום הזה של חיבור להשם דווקא מתוך החושך הוא בחינת האור של העתיד לבוא. חיבור ללא תנאי. ללא שום הסתרה גם לא הסתרה של הישועה. כי הישועה הגלויה יכולה להיות הסתרה – כי חלילה כבר לא צריכים את השם. כבר נושענו. על כן ראוי שנתפלל בזמן הישועה ״ריבונו של עולם עזור לי שלא אשכך אותך בתוך הישועה ששלחת לי״
על כן כתוב ״אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד״ כי האור הפנימי הזה הוא לא משהו שגלוי לעולם המעשה. גילויו רק בעולם הפנימי שלנו. רק בראיה הפנימית אנחנו יכולים להכיר את האור הזה שמתגלה בתוכנו ומאיר את הראיה שלנו. כך בלבד נוכל לראות את החיים שלנו ואת עצמנו באור אחר.
על כן אנחנו מדליקים בחוץ בפתח ומתחת לעשרה טפחים.
כדי לחוות אותו ולספוג אותו דווקא במקומות החשוכים שאנחנו חווים בחיינו ובתוכנו. דווקא שם לחפש ולמצוא איזה מעט טוב (ליקו״מ רפב) של האור הגנוז עבורנו.
ועיקר הנס בחנוכה הוא דווקא בשמן ולא בעצם הניצחון במלחמה נגד היונים . בכל הדורות השם עשה לנו ניסים נפלאים ואנחנו החלשים והמעטים ניצחנו את הרבים והחזקים. ובכל זאת לא ״קבעו ימים אלו להודות ולהלל״. אלא שבחנוכה הנס העקרי היה דווקא בפך שמן שלא נטמא שעליו אנחנו מודים מהללים מדליקים נרות ואומרים הלל כל יום ויום משמונת הימים.
אומר רבי נחמן שהשמן הוא בחינת הריאה. כי הריאה מביאה לחלוחית לגוף שהם השמנים של הגוף. ומביא ממאמר חז״ל ״לולא כנפי ריאה שנושבים על הלב היה הלב שורף את כל הגוף״. הפירוש הפיסי של מאמר חז״ל זה הינו שהחום שהלב מייצר עם פעימותיו והתנועה של הדם מחממים את הגוף ללא הרף בעוד שהריאה המכניסה אויר מבחוץ מקררת את הדם ואת כל הגוף. אבל בעומק הכוונה אומרים לנו חז״ל שהרצונות שבלב הם עזים וחמים. אנחנו רוצים ״ככה״ והשם רוצה ״ככה״. אש הרצונות שורפת את ליבנו. ולולא הריאה שהיא בחינת הנשימה העמוקה המרמזת לנו לעצור רוחנו בבחינת אריכות האפיים להחזיק ולהתחזק באמונה למרות כל מה שעובר עלינו – היינו ״נשרפים״ מרוב עצבים ומחלוקת עם השם חלילה.
לכן הנס הוא בשמן שהוא מסמל את אריכות האפיים שלנו. כי מצד הטבע האנושי החסר והמתאווה הטמון בנו אנחנו לא אמורים לוותר אף פעם על שום דבר מרצונותינו ולהישרף בכל פעם שהשם לא מקיים אותם כרצוננו. אבל הנס הוא שהרוחניות מנצחת שוב ושוב את הטבע הטמון בנו. ואנחנו מוכנים להיכנע לרצון השם מכוח האלוקות הטמונה בנו ואז השם מושיע אותנו ורומז לנו שלעולם לא נעזוב את ״פך השמן״ הפנימי בתוכנו שהוא אריכות האפיים שלנו הנובעת מעצם העובדה שיש בנו נקודה אלוקית שכולה חיבור להשם הכנעה ואמונה. נקודה שלעולם לא תטמא ובזכותה תמיד ננצח בכל מלחמות החושך באור.