בחודש אדר יש מצווה לשמוח. שיא השמחה מגיע בפורים בו מתבקש מאיתנו לזרוק כל עצבות בלי לדעת מימננו או משמאלנו ופשוט לשמוח….
איך עושים את זה?
איך שמחים כשהלב כבד, איום מרחף באויר ודאגה מרחפת במחשבה?
יש לנו שתי אופציות: אחת היא 'עד דלא ידע'. לשכוח מהכל. לזנק לשמיים. להאמין בלי שכל שהכול לטובה.
והשניה מורכבת יותר ויסודה אומר שכל עצבות מקורה בנטישה עצמית. בחוסר אהבה לעצמנו. בביקורת סמויה כלפי מי שאנחנו. באמונה שגויה לגבי אופן ההתמודדות עם אתגרי חיינו.
האופן הראשון של השמחה דורש מאיתנו להשליך את המחשבה. לא לחשוב בכלל. רק להאמין.
האופן השני דורש מאיתנו להעמיק במחשבה מאוד מאוד לזהות בדקי דקויות היכן זייפנו ולכן המנגינה לא מתנגנת בתוכנו.
ועל שניהם נצרכת תפילה: מצד אחד – "ריבונו של עולם זכה אותי להשליך את השכל החוקר והבוחן ורק להאמין בטובך ולשמוח בישועתך שלבטח תבוא".
ומצד אחר: "תן בליבי בינה להבין ולהשכיל היכן נכנס בי המדמה העכור ועיוות את האהבה שלי אל עצמי ואת האמונה שלי בטובך הגדול תמיד".
יהי רצון שנזכה ליצירתיות רבה בשתי הבחינות הללו.
שינטעו שמחה ואמונה עמוק בליבנו ויפתחו עבורנו כול שערי השמיים לגאולה ברחמים.
שבת שלום
וחודש טוב
סיגל אהביאל
