ה' קורא לך לשוב הביתה

סיגל אהביאל

דמייני… אתמול, נשרף הבית שלך (השם ישמור. חס ושלום) כל הרהיטים האהובים שליוו אותך שנים, הבגדים המיוחדים לך שעטרו אותך בשמחות משפחתיות ובשבתות, המצעים היפים והמפנקים שלך, התכשיטים הייחודיים שמשמחים כל כך, כלי המטבח שאותם בחרת ואליהם התחברת, הספרים המחכימים, הווילונות המתנופפים ברוח אביב, אלבומי התמונות המשפחתיות שמזכירות רגעים מתוקים, שואב האבק שקנית לא מזמן, מכונת התפירה שאיתה תפרת את בגדי ילדייך, המיטה שאירחה את תשישותך כל לילה, הקירות שצבעת והקפדת כל כך לשמור נקיים… ועכשיו הכל שרוף. שחור. נחרב. הבית שגונן על הגוף והנפש שלך ושל המשפחה שלך כבר לא נמצא שם לשוב אליו..

מדמיינת? קולטת? כואב… מעורר געגוע…

כך, ממש כך, מרגיש גם ה'. אפילו יותר. הבית שלו ושלנו נשרף. מנורת שבעת הקנים שהציתה את ניצוץ האור שבלב כדי שלא יאחזו בו רגעים חשוכים. הקטורת העולה עד השמיים בקו ישר של עשן שלא נע ברוח סערה והמתיק בריחו את כל הדינים השורים על ישראל קדושים. הפרוכת שרימזה רמז של אהבה על קודש הקודשים הנחבא מאחוריה. שירת הלוויים שליוותה את אותם לבבות נשברים המביאים קורבן ומחפשים לשוב אל חיק הרחמים האלוקיים. קורבנות היום שכיפרו על מעשים חשוכים של הלילה וקורבנות הלילה שכיפרו על מעשים חשוכים של היום. ניסוך המים שמשך לכל בר ישראל נבואה ושמחה ממעמקים. קריאת התורה במועדים ובזמנים מיוחדים בפני הרבים. ועל כולם כוהן גדול שנכנס לפני ולפנים לחונן פני מלך מלכי המלכים לסליחה מחילה וכפרה ולשנה מלאה בברכה ושפע לישראל באשר הם. כל זה הלך. הבית שלו ושלנו נשרף.

לכאורה, לא נותר אלא להיכנס לדיכאון. להתאבל. לבכות.
אמנם האבל נכון, מובן ובמקומו ועם זאת, מה תכליתו? על מה אנחנו מתאבלים? האם על אבנים וקרשים? והרי כבר אמרה התורה (שמות כה, ח): עשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם!

עתה כשהבית שלנו ושל ה' נשרף נשאר לנו רק בית אחד – הלב שלנו! עליו תקוותנו. ואם באבל עסקינן אז עליו ורק עליו אבלנו. הבית החיצוני אמנם נחרב אבל בית הלב לעולם לא יוכל להיחרב. ולא רק זאת אלא שהסיבה העיקרית שנחרב הבית היא כדי לבנות את 'בית ליבנו' שוב ובעומקים חדשים.

על ימי אבלנו בבין המייצרים נאמר במגילת איכה (א, ג): "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים". וחז"ל דורשים: "כל רודפי – י"ה ישיגו ו"ה בין המיצרים".

אדרבא, בזמן ריחוק זה, אם רודף הלב אחר קרבת השם וצועק אליו. כוסף אליו. מבקש רחמיו וחיבור אליו או אז נבנה הבית שלעולם לא יחרב – חדרי ליבנו.
כאשר דוממת צעקת הלב אין כוח לבית החיצוני להישאר על עמדו וכאשר מתעוררת שום אדם לא יוכל להזיק לו לבית הבחירה.

בימי בין המיצרים נשמעת קריאה ממרומים – "שובו אלי בנים שובבים. והרי מדוע מיצר אני לכם, אם לא כדי לעורר אתכם לצעוק אלי. מדוע החרבתי את ביתנו אם לא כדי שתחפשו אותי בין ההריסות ותבנו בלבכם בית נצחי שלי ושלכם".

ידיעה ברורה זו שהחורבן אינו אלא מאהבתו אותנו תהפוך את אבלנו להחלטה לשוב אליו שוב – במעשים טובים, במחשבות אמונה, בנקיות כפיים במשא ומתן כספי רעיוני או רגשי, בהבעות אהבה אל מי שאמר והיה העולם.
השם שרף את ביתו רק מרצונו לעורר את ליבנו לשוב אליו באהבה יתרה שכבתה. כשם שזוג אוהבים רבים זה עם זה ומתלוננים בעוד בסתר ליבם מחפשים גילויי קרבה חדשה שעוד לא נראתה.
אל לנו לעסוק בעניינים חולפים יומיומיים. נשים לב לקריאת החיבה הזועקת דרך כל הרקיעים. הבית נחרב כי אותנו משמיים אוהבים…
הגמרא בכתובות אומרת: "כל דור ודור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". אם נבנה אותנו בליבנו – אז נחזה בו בעייננו.

(המאמר נכתב לאור תורתו המעטירה של הרב הינוקא הרב שלמה יהודה בארי שליט"א).

מוזמנים לשתף אחרים:
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עוד מהספריה שלנו:
religious-orthodox-jew-praying-western-wall-reads-torah-jerusalem-old-city-orthodox-jews
סיגל אהביאל
הימים הנוראים הלוא הם ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ימים טובים הם לעם קדוש שמחפש…
מאה אחוז של חצי אחוז
סיגל אהביאל
כשאנחנו רוצים שיקרה שינוי לטובה בחיים שלנו אז מה שהכי תוקע אותנו הוא שאנחנו רוצים שהשינוי יהיה…
היצר הרע הוא לטובתינו
סיגל אהביאל
פרשת כי תצא מפתיעה אותנו ברעיון מהפכני כפי שמסביר רבי נחמן. כי לכאורה הפסוק "כי תצא למלחמה…