רבי נתן ידע שיש קול פנימי שמחבר את הנשמה להשם. שביל מהצד. קול שרק הנשמה שומעת. אבל רבינו ידע שאי אפשר לשמוע אותו אא"כ האדם בעצמו רוצה לשמוע אותו.
לכן לכאורה מצד ההיגיון היה שייך שרבי נתן יהיה רב באיזו עיירה שהציעו לו שם משרת רב.
רבינו ידע שאם רבי נתן הולך לא יישאר מהתורה שלו לרבים כלום חוץ מדף אחד של שמות הצדיקים.
אבל הוא גם ידע שאם יגיד לרבי נתן להישאר ממילא רבי נתן יאבד את קול הקריאה הפנימי של הנשמה. לכן אמר לו ללכת. כי רק הרצון של רבי נתן לבד יוכל לחבר אותו לקול הזה.
ורבי נתן הרגיש…..
הוא לא חיפש חיצוניות..
הוא רצה פנימיות אמיתית. הוא חש חיסרון וידע שהמילוי נמצא רק בשביל מן הצד.
וכששאל שוב ושוב בסוף קיבל תשובה של השביל מהצד של רבינו ששם נמצאת בת המלך.
זו הגדולה של רבינו. לעולם הוא לא ידחוף. אבל בסוף כל הקשורים אליו יחפשו את השביל בצד בעצמם ושם יחכה להם קול הנשמה. חיבור מעומק הלב. שום חיצוניות. רק פנימיות טהרת הלב היהודי.
ורבי נתן בוחר בחירה שמשפיעה את רוח הפנימיות לדורי דורות.
