רצף הפרשות העוסקות בסבל הנוראי בכור ההיתוך המצרי, מתחיל דווקא בפרשת שמות : "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"..
ידוע שהירידה שלנו למצרים כעם, עוד לפני שנהיינו לעם, היא משל לכלל הירידות הרוחניות והרגשיות כמו גם הכיבוש בגוף שעברנו ושחס ושלום לא נעבור..
'מצרים' מלשון 'מייצרים' קשיים, בגוף או בנפש, שעוברים על האדם.
ומרמזת לנו התורה איך להתמודד עם השלב הבלתי נמנע והנוראי ששומה עליו לעבור עלינו כעם או כיחידים ️
בדרך של "אלה שמות"..
בשם האדם טמון כוח הנפש שלו כמו שאומרת התורה: "וכל אשר יקרא לו האדם, נפש חיה הוא שמו" (בראשית).
לכן, כשאדם נמצא בניסיון קשה, זה בדיוק הזמן לזכור ולהתחבר ל- שם שלו!
דהיינו לנפש האלוקית שבו. למהות הטהורה שבו.
כי אז לא רק שהוא מקבל כוח פנימי להתמודד, אלא שהוא גם זוכר לשם מה עובר עליו מה שעובר עליו..
הוא נזכר שדווקא בשל גדולת וחשיבות הנפש היקרה שבקרבו הוא יורד למעמקיי הניסיון והקושי..
ולשם מה?
לשם צמיחה מחודשת ועמוקה יותר.
ממש כשם שאחרי שעברנו את כור ההיתוך במצריים, קיבלנו את התורה ונכנסו לארץ ישראל.
וכשם שלאחר השואה הנוראה, חזרנו שוב לארץ ישראל שהפריחה את אדמתה המדברית לקראתנו.
ואחרי זה..? אחרי כל הצער הנוראי שעובר עלינו עכשיו מה יקרה?
פה המקום לדמיון לפרוח…
אולי גאולה?
שמא משיח?
אולי בניין בית המקדש?
ו.. אולי רק עוד שלב בדרך לשם?
בין כך ובין כך מה שחשוב הוא – מה שיישאר מאיתנו לאחר הניסיון…
האם נזכור לאורך כל הדרך את שמנו?
נמשיך להיות מחוברים למהותנו הטהורה?
נחייה בקרבנו את האצילות שבנו?
או שמא לא?… ️️
ישראל יצאו ממצריים משום שלא החליפו את שמותיהם, דהיינו את מהותם ואת אמונתם – וזה למרות הרשעות השטנית הקיצונית והשחורה משחור שסבבה אותם ..
כימים ההם כן הזמן הזה – נמשיך להיות מחוברים לשם השם שנקרא בשמנו (ישראל) ועוד נראה בישועה השלמה שבוא תבוא..