רבינו מספר על מלך שיצא לציד עם שריו ומשרתיו. לבוש היה המלך בגדי איש פשוט כדי שלא יכירו בו עוברי דרכים כי מלך הוא. וכך יצא המלך לציד. לפתע מבול עז ניתך מן השמיים בעצמה אדירה. באחת נסו כל השרים והמשרתים למצוא לעצמם מחסה והמלך נשאר בודד ורטוב. הלך המלך ודפק בבית כפרי אחד. הכניס אותו כפרי את המלך אל ביתו הדל החליף את בגדיו האכילו והישקהו עד כי שבה נפשו של המלך ונרדם במתיקות.
כאשר פסק המבול שבו השרים וחיפשו את המלך להשיבו על כסאו ולהוליכו חזרה אל הארמון. אך המלך סרב ללכת איתם. הוא רצה לחזור לארמון רק עם הכפרי הלז. ושרק הוא יושיבו על כסאו ויניח את כתר המלכות על ראשו…
רומז לנו רבי נחמן בסיפורו שלעתיד לבוא רק הפשוטים שבעם יהיו אלו שיניחו את כתר המלכות על "ראשו" של בורא עולם. כי בזמן שירד מבול של כפירות ומחשבות רעות לעולם בזמן עיקבתא דמשיחא יהיו "פשוטי העם" עסוקים ב"להאכיל" את המלך "לחממו ולהשקותו". מה משמעות הדברים וכיצד נזכה אנחנו להיות ככפריים פשוטים בעיני בורא עולם? מה עלינו לעשות? לגור בצריף? לעשות את עצמנו פשוטי עם? איך מניחים את הכתר על ראש המלך?
אלא שנדע כי כ"כפריים" נחשב בעיני המלך כאשר ימלא ליבנו באמונה פשוטה ללא כל חכמות כי כל מה שעושה בורא עולם טוב וישר הוא. לא נחקור אחריו ולא נצוד אחר דעות ורעיונות להסביר את הנהגותיו. אלא שנקבל את כל הבא עלינו באהבה ובאמונה ונמשיך לעשות רצונו מבלי לחקור אחריו ומבלי לבקר את הנהגותיו. כך נהפוך לאותו "כפרי" פשוט שיזכה להניח את הכתר על ראש המלך…
