בס"ד
כשיצאנו ממצרים מבית עבדים, עמדנו על שפת הים בעוד הקטרוג חג מעל ראשנו – "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה" – טען המקטרג.
כך גם מובא במדרש תהילים (טו): "לעתיד לבוא באים כל אומות העולם לקטרג את ישראל ואומרים לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה. אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות. אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים. מפני מה אלו יורדים לגיהנום, ואלו אין יורדים. וכי משוא פנים יש לפניך?"
מה עונה להם הקב"ה? – אבותיהם היו תמימים ונאמנים לפני, אוהבי התורה ואוהבי ישראל, כך גם אהבתי אליהם כה עזה שמים רבים לא יוכלו לשטוף אותה מעל פני. ואומר המדרש על שיר השירים: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. (מים רבים) אלו העכו"ם שלא יוכלו לכבות את האהבה שאהב הקב"ה את ישראל. ונהרות לא ישטפוה, (נהרות) אלו העכו"ם.
עם זאת, טומאה שהיתה במצרים דבקה בנפש היהודים ולשוטפה מעליהם נצרך.
על כן מצווה אותנו התורה לספור שבעה שבועות תמימות כשם שסופרת אישה שבעה שבועות כדי להיטהר לבעלה. ואיך הספירה מטהרת אותנו? אלא שספירה מלשון ספיר ויהלום. שכל יום בספירה מאיר ממש כמו אבני ספיר ויהלום על ידי התשובה שעושים ישראל באותו היום כדי להתקרב לאביהם שבשמיים. ועוד ששבע שבועות מקבילים גם לשבעת פתחי הנפש שבפנים (שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים ופה) שמקבילים לשבעת הנרות בבית המקדש שמעידים על אהבת השם אלינו ועל טהרת ליבנו כלפיו.
ועל כן גם היו מנפים את העומר בשלוש עשרה נפות כנגד שלוש עשרה מידות הרחמים. ממש כשם שישראל היו מנפים את מעשיהם, מחשבותיהם, רצונותיהם ורגשותיהם נפה אחר נפה עד שהיו מאירים כספיר ויהלום ברגשות אהבה לבורא ולכלל ישראל. ולמה נפה אחר נפה, וכי לא מספיקה נפה אחת? אלא שהכנת הלב וזיכוך הנפש הם תהליך. אי אפשר ברגע אחד לעבור מקצה לקצה בטהרת הנפש.
ולכן נקראת מלחמת הקדושה בטומאה "מלחמה שערה". מלחמה שעושים ישראל עם היצר הרע. וזאת משום שכל שינוי פנימי בנפש וברוח נפש היהודים גם אם הוא קטנטן כחוט השערה, חשוב הוא בשמיים ומשנה את האדם מקצה לקצה בעומק הנפש.
כך מכינים ישראל את ליבם ונפשם ליום הגדול הוא חג השבועות בו החתן המופלא ריבונו של עולם והכלה המהוללה כנסת ישראל מתאחדים תחת חופת התורה.
נקודת המפנה העיקרית בספירה ובהכנה לקראת היום הגדול, הוא יום ל"ג בעומר יום פטירתו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. משום שאותיות ל"ג מרמזות על המילה 'גל'. אותו 'גל עד' ששם יעקוב אבינו בינו לבין לבן הארמי שביקש לאבד את הכול ולהרחיק את ישראל מאהבת השם בטענת המקטרג – "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה".
אבל יעקוב אבינו שם 'גל עד' שהוא מחיצה לעד ולנצח נצחים שעצם הימצאותה מעידה על השוני השורשי והקיומי שבין בר ישראל לבין אומות עולם. ומה הוא הגל? – הבחירה בטוב! אותה מחיצה שעומדת בין חלל הלב הימני והשמאלי. מחיצה דקה כחוט השערה שעושה את כל ההבדל. והיא הידיעה הברורה הנטועה בלב היהודי כספיר ויהלום ומבדילה בין טוב לרע, עד כי שום טענה ש'מלבינה' את הטמא והאסור לא תחדור ותחלל את הטהור והמותר.
כי לבן הארמי בא בתחבולות ובטענות שווא ושקר כדי להלבין את הטמא ולהיכנס ללב היהודי כדי לשכנע אותו שאין הבדל בינינו לבין האומות "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא.. וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ " (בראשית לא , מג – מד).
אך נקודת הידיעה שמבדילה אותנו מלבן הארמי ושאותה אנחנו מצחצחים ומאירים כספיר ויהלום בתהליך ההתקרבות שלנו אל אבינו שבשמיים – היא הגל העומד בינינו לבינו.
ההתעקשות לבחור להיות נקיים וטהורים כספיר ויהלום – גם כאשר לבן הארמי משכנע אותנו שאותו 'שחור' (קנאה, שנאה ותחרות) 'לבן' הוא על ידי ש'מלבין' את המניעים שלנו ככשרים משום שאחרים "אכלו ושתו לנו" ובעיקר פגעו בנו – היא היא המחיצה בינינו לבין אומות עולם.
ועומדים הספיר והיהלום מול קטרוגיו וטענתו "אלו ואלו עובדי עבודה זרה" וברור לעין כול כי בנים אנחנו להשם אלוקינו וכי ליבנו אחד איתו ואיננו מתבלבלים מתחבולותיו של לבן משום שגל איתן, שקיים לעד ולנצח נצחים, ניצב בינינו לבינו – טהרת הלב שנופתה נפה אחר נפה זה שלוש עשרה פעמים כנגד י"ג מידות הרחמים וי"ג מידות בהן נדרשת התורה.
